ישראל תחת משטר פופוליסטי

פורסם במדור הדעות של "הארץ" 06.09.2018.

הדמוקרטיה הישראלית מתפוררת ותחתיה עולה שלטון ימני פופוליסטי, שנראה בלתי מנוצח בקלפי. התמונה עקבית וברורה ורבים מהכותבים בעיתון "הארץ" וגם בכלי תקשורת אחרים מתריעים עליה, אך נראה שהכל מחמיצים שתי נקודות מהותיות בלב העניין, וכך יוצא שקריאות השבר נופלות ברובן על אזנים ערלות.

הטעות הראשונה היא הנטיה להגדיר את התופעה כפשיזם בסגנון שהיה באירופה בשנות השלושים של המאה העשרים. השנייה היא להימנע מלהצביע על הדרך קדימה, ולהסתפק באיזו קריאה כללית נואשת "להתעורר" או "לפתוח את העיניים", כאילו ברגע שייפתחו העינים הדרך קדימה תהיה ברורה מאליה.

דוגמה אופיינית לכשל הכפול ניתן למצוא במאמרו של זאב שטרנהל, "השמאל צריך להתארגן למלחמת חפירות" ("הארץ", 31.8), שבו קרא לצאת למלחמת חפירות "בשדה החינוך, התרבות וההגנה על זכויות האדם", אך סיכם כי כנראה "לא תישאר ברירה, אלא להמתין שיתהווה סביבנו משבר דרמטי, שיפקח סוף־סוף את עיני הישראלים".

אף שקיים דמיון בין מה שקורה בימים אלה בישראל לבין תהליכים שהתרחשו באירופה בשנות השלושים, הפופוליזם הימני החדש אינו פשיסטי במובנו הקלאסי. נראה שלמרות הכל איננו בדרך לשלטון אימים טוטליטרי, אלא אל סוג של דמוקרטיה מנוונת ומעוותת, המעוקרת מכמה ממרכיבי היסוד שלה, שתישען על הסכמה חברתית רחבה, בדומה למה שקורה היום ברוסיה ובטורקיה ובכמה ממדינות מזרח אירופה.

עיקר הנזק בהשוואה לפשיזם הוא בתחושה של רבים כי אם זו הסכנה, הרי שלעת עתה מצבנו אינו כה נורא משום שנותרה עוד דרך ארוכה עד תחתית התהום. אבל מה אם זו התחתית? מה אם ניאלץ להסכין למצב הנוכחי של דמוקרטיה לכאורתית שבו אין סיכוי לשינוי שלטוני?

כפי שמסביר יאן ורנר מולר בראיון שהעניק לעיתון זה, זאת טעות לחשוב שמשטרים פופוליסטים ייעלמו מעצמם מתוך שייכשלו בניהול ענייני המדינה. הפופוליסטים ינציחו את שלטונם בלי קשר לתוצאות המדיניות שלהם. הם ילחצו את מתנגדיהם רק בעוצמה הנדרשת כדי לעקר את השפעתם הפוליטית ולא מעבר לכך. לא יוקמו גולאגים לכליאת מתנגדי משטר והשב"כ לא יגיע בלילה להעלים אנשים. תספיק דה-לגיטימציה שלהם בתקשורת המיינסטרימית והשכחה של עצם קיומם מתוכניות הלימוד. ואם יגבירו המתנגדים את התנגדותם לשלטון, אפשר יהיה להפעיל טרור מידתי, כמו רצח של עיתונאי או מנהיג אופוזיציה מדי פעם, כפי שנעשה ברוסיה, או סתם לפטר אנשים ממשרות בשירות המדינה, כפי שנעשה בטורקיה, הונגריה, פולין וצ'כיה. הכל לפי הנדרש ולא מעבר לכך. בישראל, שבה ההתנגדות מגיעה מציבור נהנתן ונרפה, מספיק למנוע מינוי מדענית בגלל חתימה על עצומה, או לסגור גלריה לאומנות שסרחה כדי להגיע לתוצאה דומה.

זהו מצב עניינים חדש ומבלבל מאוד. במדינות שהוזכרו מתקיימות בחירות והשליטים עומדים לכאורה למשפט הבוחר. הטקס הדמוקרטי מתקיים כלפי חוץ ורק במבט חקרני יותר אפשר לגלות שזוהי פסאדה ריקה מתוכן. רבים אינם מוצאים פסול במצב עניינים שכזה, שבו המושגים מטושטשים והשינוי לרעה הדרגתי בשיטת הסלמי, ולראיה הגדי טאובים והעירית לינוריות הפורחים ומלבלבים על קווי החפירות שבין המחנות. וכאן עולה הנקודה השנייה שהכל מחמיצים ואיש אינה קורא לה בשם: דמוקרטיה א-ליברלית אינה דמוקרטיה אלא סוג חדש של עריצות. אולי עריצות מתונה, מינימליסטית, אבל עדיין עריצות. חשוב להגדיר את התופעה בשמה כי אז הכל מתבהר והדרך קדימה מתבררת מאליה. עריצות אינה צורת שלטון לגיטימית ומכאן שיש למגרה מעל פני האדמה.

הנטייה הטבעית של ליברל-דמוקרטים היא לחשוב במונחים של שיח, שכנוע והפצת רעיונות ועובדות, אולם עריצות אינה מצייתת לכללי השיח על פי מהותם, אלא רק מנצלת אותם באופן ציני להעמקת שליטתה. מזה יש להבין כי אין עוד על מה לדבר ואין עם מי. עריצים לעולם אינם משתכנעים שטעות בידם ומוותרים על השלטון מרצונם. כדי להסירם ולהשיב את הדמוקרטיה על כנה יידרשו אמצעים דרסטיים החורגים ממסגרת השיח הליברלי-דמוקרטי. מידת החריגה שתידרש תהיה כגודל הסטייה מעקרונות הדמוקרטיה שיפעיל השלטון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *