חולשה

מחווה לצ'חוב בעקבות מינויה של מירי רגב לשרת התרבות ב-2015

אלכסנדר לבדנסקי קפץ את כפות ידיו לאגרופים, לקח נשימה עמוקה, ופנה אל האיש הצעיר שניצב בגבו אליו, רכון אל צנצנת הסוכר שבפינת הקפה.

– "נו, וכפית חייבים להשאיר בפנים?", שאל בטון מאופק ככל שיכול, על אף החימה שגאתה בו.

הצעיר פנה לאחור מופתע. הוא החזיק בידו כפית פלסטיק חד פעמית מוכתמת בגושישי סוכר עכורים שדבקו בה משימוש קודם.

– "הלא אתה בחור אינטליגנטי, אפי", ניסה לבדנסקי לנמק. "פלסטיק במים רותחים משחרר חומרים, פשוט נורא". הנורא נפלט מפיו נטול חולם לחלוטין ונשמע נארא.

חיוך משועשע התפשט על פניו של אפי. "סאשקה, כמה נחמד, אתה דואג לבריאותי".

אם היה דבר שהוציא את לבדנסקי מהכלים היו ההטיות שאלתר אפי על שמו דרך חירות שלא תיאמן. סאשה, וסאשקה, וסאשינקה, ואלכסי, וגם אלכסיס העז פעם לומר אם כי נשמר מלחזור על כך כנראה בגלל ההבעה הנוראה שעלתה על פני לבדנסקי בתגובה. גם לרוסים האחרים במכון קרא בשמות חיבה. מישקה ומיטקה וקוליה וליושה, ודווקא לדימה שהציג עצמו ברבים בשם זה קרא דימיטרי, עם חיריק בד' ולא בשווא כפי שצריך.

מלבד לבדנסקי נדמה כי האחרים לא מצאו פגם בחירות שנטל לעצמו להטות את שמותיהם בפאמיליאריות בלתי מקובלת, או לפצוח בשיחות מסדרון ממושכות אודות רוסיה. מעולם לא ניכרו בדבריו נבזות או רשעות וכולם הסכימו כי הוא בסך הכל בחור חביב ובלתי מזיק. כולם חוץ מלבדנסקי, וגם הוא לא ידע לומר לעצמו מדוע חש כך.

האמת חייבת להיאמר שהוא לא היה בור לגמרי, האפי הזה, לפחות בהשוואה לרוב הישראלים שיצא ללבדנסקי להכיר. הוא הביע עניין אמיתי בתרבות הרוסית ובאופי הרוסי, אשר, כפי שציין פעם באזני לבדנסקי, נודע בעולם, משום מה, כנשמה הרוסית, בשונה משאר העמים להם יש סתם אופי. הוא היה בקי למדי בצ'כוב, וקרא גם מגוגול, פושקין, טולסטוי, דוסטויבסקי, שאותו מצא משעמם, וידע אפילו מי זה אוסטאפ בנדר גיבורם של אילף ופטרוב. הוא הכיר גם את המלחינים הרוסים החשובים, אם כי לא אהב איש מהם, מלבד את רחמנינוב.

– "אם מפריע לך שמשאירים כפית רטובה בתוך הסוכר כדאי שתחליף מלה עם מיטקה", אמר אפי. "אני לא אף פעם משאיר ראשון. רק לוקח מבפנים אם כבר יש".

לבדנסקי חשב שאין זה מקרה שאפי ציין דווקא את מוטי בהטיה הרוסית של שמו, כאילו רצה לומר: תנקו קודם את האורוות שלכם, אתם הרוסים, לפי שאתם באים אלינו הישראלים. הוא שקל את מילותיו בטרם ישיב אך אפי שוב הקדים אותו.

– "מה שלום אבא"? שאל במפתיע.

לבדנסקי התבלבל לגמרי. חוט מחשבותיו נפרם ותאוות ההתנצחות התפוגגה ממנו באחת.

– לא טוב", השיב קדורנית.

אפי נד בראשו ואמר: "אני מצטער לשמוע".

– "נו, כן", נאנח לבדנסקי ולא יסף.

הנה למה אני לא אוהב אותו, חשב אחר כך בחדרו, כשהוא לוגם בפיזור נפש מהקפה שהמתיק בסוכר שנטל בכפית חדשה לאחר שהשליך לפח את זו המרובבת, שהיתה העילה לוויכוח. תמיד מעמיד אותי במקום, ותמיד זה מקום שלא אני חשבתי להיות בו. וגם כל כך בקלות, ממש בלי לשים לב, כאילו ככה צריך שיהיה. אם פעם זו היתה השפה, הרי אחרי 15 שנה בנאדם אמור לדעת מלה או שתיים, כבר אמור להבין מה כן מה לא. הוי אלוהים איזו עליבות מאוסה.

מחשבותיו חזרו אל אותה שיחה שניהלו ליד פינת הקפה לפני כשתיים עשרה שנה. הוא היה הוותיק מבין שניהם במכון ואפי זה מקרוב בא. הוא שאל מהיכן הגיע ברוסיה, וגילה עניין, והקשיב בעיניים פעורות, ומשך אותו בלשונו עד שחזר וטבל בקור העז של חורף אין קץ, במרחבים העצומים המכוסים שמי עופרת, בדרכים המזוהמות בבוץ קפוא שכל כך שנא כשהיה שם אך באותו רגע מלאו את ליבו ערגה וגעגוע.

– "אח, כל כך גדולה רוסיה", נאנח לסיכום. "מי שבא מפה לא מסוגל להבין".

– "מה זה גדולה – ענקית", הסכים איתו אפי. ואז לאחר שהות קלה הוסיף: "וחלשה".

לבדנסקי התקשה להאמין למשמע אוזניו. "חלשה"? שאל, מזועזע.

– "לא לגמרי חלשה", מיהר אפי לתקן. "ביחס לישראל חלשה".

דם שטף את עיניו של לבדנסקי. "אני בחיים לא שמעתי שטויות כאלו", אמר. "ישראל לא מחזיקה שתי דקות נגד רוסיה, אם יש מלחמה".

– "אתה בטוח?" שאל אפי וצמצם עין אחת בשובבות מתריסה. "לא חשבתי על מלחמה דווקא, אבל אם כבר העלית את הנושא – בוא נבדוק קצת מה באמת אנחנו יכולים לעשות אחד לשני".

– "אוי אתה אידיוט לגמרי", קרא אלכסנדר ביאוש. "לרוסיה יש פצצות אטום שיכולות…"

– "גם לישראל יש", קטע אותו אפי. "זה משנה שרוסיה יכולה להשמיד אותנו מאה פעמים ואנחנו אותה רק שלוש?"

מכאן המשיך והסביר והוכיח באותות ובמופתים כי במלחמה קונבנציונלית המרחק הרב בין שתי המדינות משחק לידי ישראל בזכות העליונות האווירית והטכנולוגית שלה, ומעל הכל בשל העליונות החברתית, שהרי ישראל דמוקרטית ורוסיה לא.

– "זה הכי חולשה של ישראל, שהיא דמוקרטיה", קרא אלכסנדר בקול. "מדינה צריכה שלטון חזק, שלא כל אחד עושה מה מתחשק לו כמו פה".

– "זה מה שאתם לא מבינים הרוסים", השיב אפי בחום. "הסיבה היחידה שיש לנו צבא מנצח זה שאנחנו דמוקרטיה. שכל אחד יש לו מניה".

לבדנסקי ביקש לענות אך אפי קטע אותו ברכות ואמר: "אתה מבין מה זה צבא מנצח, סאשקה? אתה חושב זה קל? אתה חושב זה בא מנפט? מיערות? משלטון חזק?"

– "זה מזל שלכם שיש לכם רק ערבים", אמר לבדנסקי, מתקשה להשתכנע.

– "תסתכל במפה, סאשינקה, תראה ערבים מהאוקיינוס האטלנטי עד הים הסיני. ובאמצע נקודה קטנה שבקושי רואים. אז אל תגיד רק ערבים. לא יפה".

לעת ערב, במגרש החניה מול המכון, ראה את מוטי מזדחל באיטיות לאחור במאזדה הכסופה שלו. הוא עמד לצד הרכב והלם בגג. מוטי עצר בבהלה, וכשראה שזה הוא הוריד את החלון בזעף.

– "אלכס אני מבקש…", פתח ברוסית.

– "גם אני מבקש", השיב בעברית, "לא לשים כפית מקפה בחזרה לסוכר רטובה".

קמט של כעס בצבץ והופיע בין גבותיו של מוטי. "אתה מחזיק מלשינים של ק-ג-ב או מצלמה נסתרת"? שאל בלעג מר. "נו, ומה תגיד אם אני יגיד שזה לא אני?"

– "אני לא צריך שתגיד כלום", השיב בזעף. "לפני חודש נכנסו גנבים אצל אמא, עכשיו אצל אבא בבית חולים, והשתינו בשירותים בלי להוריד מים ואכלו קציצות ממקרר. אז אני צריך מישהו יגיד לי זה רוסים?"

מוטי הביט בו לרגע, המום, סינן קללה מכוערת ברוסית והסתלק בשאגת מנוע, עד כמה שמאזדה מסוגלת לשאוג.

בלילה העיר אותו צלצול הטלפון. עוד לפני שפקח את עיניו כבר ידע. הוא הקשיב לרופא בשתיקה ולבסוף אמר תודה והניח את השפופרת חזרה. השעון הראה ארבע וחצי. סווטלנה קמה והעלתה אור במטבח, הדליקה את הקומקום החשמלי שהחל מיד לשאוג כמו קהל כדורגל אחרי גול. הוא קם והידס בצעד כבד אל המטבח וצנח לכסא מולה. היא מזגה לשניהם תה והם שתו בשתיקה בלגימות קולניות. לפתע הניחה את הכוס על השולחן וחפנה פניה בידיה.

– "הוא היה איש כל כך טוב", אמרה בקול מתייפח ומשכה באפה בקול גדול.

– "הוא כבר רצה ללכת, סווטה", אמר אלכסנדר, "טוב שזה נגמר לו".

הוא הניח את ידו על זרועה וחשב על כל הדברים שיש לעשות. ללכת לבית חולים להוציא תעודת פטירה, ואחר כך לחברת קדישא, ואחר כך לבית הדפוס, ולהדביק מודעות, ואז להזמין אוטובוס לשכנים בבלוק שלמרביתם אין רכב משלהם. להודיע בעבודה. ואחר כך שבוע של להג בלתי פוסק, וקרובים צבועים, וצעירים חסרי כבוד שמצחקקים בלי בושה ליד שולחן הכיבוד בפינה. השעון על המקרר הראה חמש ורבע.

– "אני אתלבש ואלך עוד מעט לאמא להגיד לה. תודיעי את לאולגה ולילדים", ביקש. "את יכולה להתקשר בשבע. לא צריך להעיר אותם לפני".

בבית הדפוס ווידא פעמיים ושלוש שלא תיפול טעות באיות השם. "מיכאל לבדנסקי", חזר ואמר ואף הציג את תעודת הזהות, ליתר ביטחון.

– "יש מקום לשם חיבה באמצע אם אתה רוצה", אמר האיש.

לבדנסקי לא הבין.

– "למשל מיכאל מישה בסוגריים לבדנסקי" הסביר האיש.

– "אין צורך" אמר לבדנסקי. "הוא תמיד הקפיד שיקראו לו מיכאל. גם ברוסיה". ובליבו חשב כיצד הקפיד תמיד לקרוא לו אלכסנדר.

כמו גאות הים שלא ניתן למנוע אותה, הלכה וגברה ההמולה סביבו לאורך היום וגבר הלחץ עד שהגיע לשיאו בבית הקברות. לפתע מצא עצמו הולך אחרי מיטת אביו, זרועו שלובה בזרוע אמו, ואחותו אולגה לצידה השני, ועימם אשתו וילדיו, ומאחוריהם משתרך קהל לא גדול כצפוי בלוויית איש זקן שעלה לארץ בגיל מבוגר. מלבד קומץ חברים ובני משפחה ושכנים, היו רוב המלווים חברים לעבודה שלו ושל אחותו.

מעל הקבר הפתוח סקר את הקהל ונראה היה כי מהמכון הגיעו כולם, פחות או יותר. כך נהוג לגבי לוויות, מה גם שזה נחשב ליציאה מאושרת בתפקיד שאינה נגרעת משעות העבודה.

את הקדיש קרא בקול יציב, אם כי כשל פה ושם בהגיית המלים המוזרות, שאת משמעותן, כך ידע, לא הבינו גם ישראלים רבים. אחר כך כיסו את הקבר. כמה מהגברים מהמכון סייעו במלאכה. גם מוטי היה בנוטלי האת. אחר כך קראה אחותו מהכתב טקסט ארוך שהכינה וסקרה את תולדות אביו ואת נקודות הציון של חייו – המלחמה בגרמנים, ההיכרות עם אמא, הולדת הילדים, העלייה לארץ, הולדת הנכדים, המחלה, המוות. היא הפנתה את דבריה אל "אבא" ודיברה אליו כאילו היה נוכח. כשנשאה עיניה מהדף הביטה אל הקבר הטרי, על אף שבטקסט פנתה אליו כ"אתה שם למעלה". בליבו חש ריקנות גדולה, והוא נבוך מכך ששום תחושות של צער ואבל לא עלו בו, אפילו עכשיו ברגע אחרון ונורא זה.

אחר כך הסתדרו הוא ואמו ואחותו בשורה קצרה בקצה השביל המוביל לחלקה בה נקבר אביו וקהל המלווים עבר על פניהם בדרכו החוצה. אנשים לחצו יד, אמרו "שלא תדעו עוד צער", ו"ינחם אתכם המקום". מקצתם חיבקו, מקצתם מחו דמעה. כמה מהשכנות בבלוק ממש התייפחו בדמעות וליהגו דברי הבל ברוסית. שכנה אתיופית האריכה בדברים נרגשים על אבא ונישקה את אמא, אך הוא התקשה להבין מה אמרה. האנשים מהמכון היו רציניים וטפחו על כתפו, והיו מאוד מנומסים כלפי אמו ואחותו. הוא חשב שעוד מעט וזה נגמר כשלפתע ראה מולו את אפי.

אפי הרים את משקפי השמש שכיסו את עיניו ולבדנסקי הופתע לראות שעיניו מבריקות. האם מדמעות? אפי אחז בידו ולחץ אותה בחוזקה ואמר בהתרגשות רבה: "אלכסנדר מיכאלוביץ, הרשה לי להשתתף בצערך".

אלכסנדר הביט בו המום ולא ראה בעיניו אלא השתתפות כנה בצער. הם המשיכו לאחוז כך ידיים עוד רגע ארוך, ארוך מדי, כשלפתע פקע משהו באלכסנדר והוא נפל על כתפו של אפי גועה בבכי תמרורים, כל כולו משתנק ומזדעזע אין אונים.

הו אלוהים איזו עליבות מאוסה. חשב מבעד ליפיחות, הוי אלוהים איזו חולשה חסרת מחילה.

הבן של השכנים

נכתב מתישהו בשנת 2014 לרגל הקמת אתר האגף למערכות מידע

שלוש שנים לאחר יסודה של הקבוצה לפיתוח אתרים אפשר להביט לאחור ולציין בסיפוק שהקמנו מגוון תשתיות ושירותים שיכולים לענות כל צורך טכניוני בתחום. אבל במבט לעתיד, נראה שהצלחה מלאה וגורפת לא תהיה מנת חלקנו, וייתכן גם שאינה אפשרית בתחום העיסוק שלנו. תחום בניית האתרים נשלט בידי מעצב-מתכנת-על שלא נוכל להשתוות אליו לעולם וכל עבודתנו תתגמד תמיד לנוכח פועלו. ואני מדבר, כמובן, על הבן של השכנים.

בבן של השכנים נתקלתי לראשונה ממש בימי הראשונים בטכניון לפני יותר מ-14 שנה. נכנס לחדרי איש סגל וביקש עזרה בעניין כלשהו, וכדי להבהיר שאין מדובר במטלה קשה מדי הרגיע ואמר: "הבן של השכנים אמר לי שזה בכלל לא בעיה". ואחר כך הוסיף: "טוב, הוא ממש גאון", כמו רצה לומר: "ושנינו יודעים שאתה לא".

מאז אותו יום מר ונמהר רודף אותי הבן של השכנים ואינו מרפה. הילד זה שולט בכל הטכנולוגיות, במיוחד באלו שיצאו לאור לפני יומיים ואיש אינו יודע מה תהיה חשיבותן. הוא מכיר את כל הבאז-וורדס, ובמיוחד את אלו שיצאו מהאופנה לפני שנתיים. הוא גם יודע את התשובות הנכונות לכל השאלות, והוא אפילו כתב פונקציה שלמה בג'אווה שהוא מצא לבד באינטרנט שמחליפה צבעים כששמים את העכבר מעל לינקים.

איך אפשר להתמודד מול ילד מוכשר כזה? אמנם הוא לא ממש בונה את הדברים, כי הוא עסוק ויש לו בגרויות בקרוב, אבל הוא אמר במפורש שזה לא בעיה. ואם הוא אמר סימן שהוא צודק. למה? כי הוא בגיל של הטכנולוגיה, וכבני אותו מחזור הם מבינים אחד את השני באופן טבעי.

עם השנים התפתח הבן של השכנים והחל להופיע בגרסאות מקבילות לא פחות מוצלחות – הבן של גיסתי, הבן של חבר מהמילואים, ואפילו הבת של הבוס של אשתי בחברת חשמל. הוא אפילו התבגר קצת. היום הוא יכול להיות סטודנט, או אפילו בוגר אוניברסיטה, אם כי לא, חלילה, מישהו שכבר ממש עובד במקצוע. העיקרון נותר זהה: כל עוד הוא לא בנה יותר משניים וחצי אתרים ולא תחזק אותם בלי שקרסו או נפרצו במשך יותר משבועיים, הוא עדיף על פני מי שעובד בזה שנים ובנה כבר מאות אתרים.

מיום שהתוודעתי לקיומו התלבטתי לא פעם מה לעשות עם הבן של השכנים. לצאת נגדו ראש בראש זה ממש לא לעניין. מה אני, גיבור על ילדים? להתעלם ממנו לא ניתן, כי הלקוחות מסתכלים עליך במבט של "אתה לא מסוגל לעשות עבודה שכל ילד יודע לעשות? מה גם שהילד בעצמו אמר שזה לא בעיה?" להצטרף אליו? ברצינות.

חוסר אונים פעפע אט אט למחשבותי ובעקבותיו התגבשה השלמה. הבנתי סופית שכלום לא יעזור. מי שבחר בקריירה של בניית אתרים נידון לנצח לעמוד להשוואה מול ילדים. מסיבה כלשהי הם נמנעים מלפרוס רשתות תקשורת, מדירים רגליהם מניהול שרתים, נרתעים מפיתוח שירותי SAP ובורחים כמו מאש מניהול מערכות גיבויים. כפרפרים לאור הם נמשכים רק לבניית אתרי אינטרנט. השלמתי עם זה ורווח לי.

ואז, לפני כמה ימים, כשירדתי עם הזבל נתקלתי בו, בבן של השכנים, אחרי שנים שלא נפגשנו פנים אל פנים. ילד חביב ומנומס בכיתה כלשהי בחטיבת הביניים. הוא ישב במדי צופים על גדר האבן שליד הפח, אזניית הטלפון הנייד תחובה באזנו, ושוחח עם מישהו שיבוא לאסוף אותו, וגם התכתב תוך כדי כך בוואצאפ עם 57 מבין 1,400 חבריו. רציתי לשאול אותו משהו. לא יודע מה. סתם לפתוח בשיחה כדי לדלות משהו מחוכמתו. אבל אני מספיק מעודכן כדי לדעת שאין מצב כזה. אז השלכתי את שקית הזבל לפח ונדתי לו בראשי.

הילד, בלי להפסיק לרגע את עיסוקיו הסלולריים, נד לי חזרה, ואז הרים באיטיות יד מאוגרפת וזקף אגודל במחווה של אישור, כאומר: אתה בסדר גמור איש זקן שגר ממול ויש לו מדבקה של הטכניון על האוטו.

אדווה של הכרת תודה חלפה בי. פתאום הבנתי שהם צודקים כולם. הילד הזה הוא באמת גאון והוא באמת יודע הכל. וגם בלי שיאמר מלה היה לי ברור לגמרי שמה שלא יגיד – זה בכלל לא בעיה.

זיהום

כבר לא זוכר מתי ולמה כתבתי את הקטע הזה, מה שאומר שזה היה די מזמן.

מאור כהן סקר את צגי המכשירים סקירה אחרונה, ובחן את גליל הנייר המתגלגל לאיטו ואת מחטי המוניטורים המרקדים מעליו בעדינות, מותירים שובל משונן של נתונים. הכל נראה תקין. הוא יצא מהרכב ונעל את הדלתות האחוריות. אחר כך עבר לפנים ובדק שגם הדלתות בתא הנהג סגורות. זהו. מבחינתו אפשר היה ללכת. הניידת לניטור זיהום אוויר תישאר כאן ובעוד שלושה ימים יחזור לקחת אותה למשרד האזורי.

מעבר לרחוב, בין שני צאלונים שופעים, ניצב בית קפה נחמד ומזמין. הוא לא הרבה להגיע לצד הזה של העיר, שנחשב יוקרתי ויקר, וזו היתה הזדמנות להתרווח קצת, לראות עולם. גם תמונת הזיהום היתה סבירה. תנועת המכוניות התדלדלה עם תום עומסי הבוקר ובריזה קלה שנשבה מהים נשאה איתה מזרחה את חלקיקי הזיהום שוודאי הצטברו כאן במיליארדיהם אך שעה קודם לכן, כשאלפי מכוניות ואוטובוסים גדשו את צירי האזור, מובילים את תושביו אל שגרת יומם.

הוא חצה את הרחוב אל עבר בית הקפה ובחר שולחן פינתי ברחבה המוצלת המוקפת אדניות גרניום ופטוניות לבנות וסגולות. מלבדו ישבו בחוץ עוד שתי נשים מבוגרות ששוחחו בקולות חרישיים, ושני גברים צעירים בחולצות מחויטות ששוחחו בלי להביט אחד בשני, משפשפים ללא הרף את מסכי הסמארטפונים שלהם כמו מנסים לסלק לכלוך עיקש שדבק בהם.

הגיעה מלצרית וכהן הזמין הפוך עם קרואסון חמאה רגיל. בלי שוקולד, הדגיש. משב קליל ליטף בערפו והיה נדמה שניתן לחוש בריח המלח העולה מהים.

איזה כיף להם כאן, חשב. לא שהם פטורים לגמרי מזיהום, כפי הראו מדידות קודמות שערך באזור, ומין הסתם תאשרר המדידה הנערכת ברגעים אלו ממש, אבל יש להם רמות נמוכות מהממוצע האזורי, ובעיקר יש להם הפוגות ממושכות לאורך היום שבהן האוויר ממש קרוב לסביר.

הוא בחן את שכניו בשולחנות הסמוכים ונראה כי אינם מודעים כלל למזלם הטוב. ובמחשבה שנייה, נראה שגם לזיהום שאופף אותם במשך שעות רבות לאורך היממה הם אינם מודעים. נראה שהם עיוורים לכך שהם מבלים את חייהם בתוך ענני חלקיקים זעירים הממלאים את האוויר וחודרים לכל פינה ונקב, נשאפים למעמקי ריאותיהם ונישאים בזרמי האוויר עד לאחרונות הסימפונות שם הם עלולים לשקוע על הרקמה הרירית, העדינה כל כך, ולהתחיל לחולל השד יודע מה. ואולי, חשב כהן, הם אינם עיוורים כלל וכלל, אבל מה כבר אפשר לעשות? הזיהום מצוי בכל.

הוא נזכר שבימי ילדותו איש אף לא העלה בדעתו שישנם בכלל בלתי מוחשיים כאלו שמרחפים באוויר או שהם מסוגלים להותיר חותם כלשהו, לא כל שכן לגרום למחלות ולמוות. העולם באותם ימים היה כל כך גדול ואטום ששום מעשה ידי אדם לא יכול לו.

המלצרית חזרה והניחה על השולחן את הקפה והקרואסון. היא עמדה עוד רגע לוודא שהכל לשביעות רצונו ומשהתרשמה שכך הדבר הבליחה חיוך מקצועי יבש וניגשה אל השולחן הסמוך של הנשים המבוגרות. כהן לגם מהקפה וטעם מהקרואסון. שלמות. כל החלקים הצטרפו אחד לשני בהרמוניה נדירה ולרגע אחד היה העולם נהרה.

מתוך בית הקפה נשמעה קריאה עמומה וכעבור כמה שניות קריאה נוספת, רמה יותר. המלצרית זקפה מבטה אך נשארה על עומדה והמשיכה לדבר עם הנשים המבוגרות, שביקשו כנראה לברר מה בדיוק מקבלים בארוחת בוקר. אחרי דיון קצר המלצרית רשמה את ההזמנה שלהן, פינתה את כוסות הקפה אל המגש ונכנסה פנימה.

מיד כשנכנסה נשמע מתוך הקפה קול גבר צועק בקול גדול: "תגידי, את לא שומעת שאני קורא לך? יש לך טלפון".

ואחריו קול נשי, כנראה של המלצרית, צורח חזרה: "אני עם לקוחות אתה לא רואה?"

והקול הגברי צרח חזרה: "שלא תרימי את הקול שלך עלי או שאני יעיף את הצורה שלך לאלף קיבינימאטים".

השתרר שקט. לפתע פרצה המלצרית החוצה כרוח סערה, נושאת את תיקה ומעילה. כהן שם לב שחגור המלצרית השחור כבר לא כרוך למותניה.

היא עצרה על שפת המדרכה והניפה יד. מונית עצרה והמלצרית, או ליתר דיוק מי שהיתה עד לפני רגע מלצרית וכעת מהי ומה תהיה לוט בערפל, נכנסה פנימה ונעלמה.

כהן השפיל עיניו אל השולחן מפחד שמבטו יצטלב בזה של אחד מיושבי בית הקפה והוא יצטרך לחלוק איתם את הרגע. כעבור רגע עלתה בראשו מחשבה מבעיתה עוד יותר: עכשיו שהמלצרית הסתלקה בטח יבוא הצועק מבפנים לגבות את התשלום. הוא יעמוד מולו ושניהם ייאלצו להתעלם ממה שאירע, וגרוע מזה: הצועק עלול עוד לנסות ולחלוק איתו דברי גנאי על המלצרית ואורחותיה שהגדישו מבחינתו את הסאה, ולגרור אותו בעל כורחו להסכים שהאשם בה ולא בו, בצועק.

בהחלטה של רגע שלף כהן מכיסו שטר של חמישים והטיל אותו על השולחן. הוא קם בחופזה ויצא מהרחבה לעבר שפת הכביש. מונית שירות התקרבה וצפרה לו, הוא הניף יד והמונית עצרה. הדלת נפערה והוא עלה.

בפנים שרתה אפלולית דחוסה וכהן עשה דרכו שפוף ומיטלטל לעבר אחורי המונית שם היה מקום אחד פנוי בין גברת עם סלים לצעיר מנוכר עם אוזניות תחובות באוזניו.

לאן אתה נוסע? שאל כהן, והנהג השיב: לים. זה היה בדיוק הכיוון הפוך שהיה צריך אבל כהן חשב שזה דווקא רעיון טוב לרדת קצת לים. לשטוף את הכל באוויר הצח, שאין צח ממנו.

בקצה הקו חגה המונית סיבוב רחב במגרש חנייה גדול ונטוש ועצרה מול תחנת הסעה ריקה. כהן ירד.

הים היה חלק ושקט. צריחות שחפים נשמעו ממרחק. כהן פסע לאיטו לאורך הטיילת. כמה צועדים חלפו על פניו. הכל יכול היה להיות מושלם, אלמלא אותה תקרית מכוערת בבית הקפה שעדיין העיבה על רוחו, אותו חלקיק של זיהום ששקע ברקמת מוחו ועלול מעתה לחולל השד יודע מה.

הבעיה של המקרר

יודה גמבש היה גיבורה של פינה בטור שבועי שפרסמתי במקומון של ידיעות אחרונות בחיפה בשנת 95'. שנה שהתחילה עם תהליך שלום והסתיימה עם רצח רבין. זמן קצר לאחר הרצח נסגר המקומון. 

יודה גמבש הביט בבנו, שרכן כפותיו על ברכיו ובהה ללא ניע אל תוך המקרר הפתוח. הוא עמד כך כבר נצח, וגמבש ראה את הקור נוזל מהמקרר ומתפזר עננים עננים על הרצפה. הוא החליט שהפעם לא יאמר דבר, ויהי מה.

אחרי עשר שניות נשבר ואמר: "מה קורה שם חמוד? אתה מתקדם?"

– "מה זה?", השיב הבן והמשיך לבהות פנימה מהורהר ורגוע.

גמבש פשוט לא יכול היה לתפוס את זה. איך זה אחרי כל כך הרבה פעמים שביקש והסביר ונימק וגם השתדל לעשות זאת בנעימים כדי לא לעורר התנגדויות ודווקאיות, זה נראה כאילו כל מה שאמר לילד בנוגע למקרר נכנס לו באוזן אחת ונעלם באוזן השנייה. וזה לא היה רק הבן – גם הגדולה היתה ככה, והקטנה, כמה שהיא חמודה שאין דברים כאלה, אין לה סיכוי אלא ללכת בעקבותיהם.

כשהוא היה ילד זה אפילו לא היה עולה על הדעת להשאיר את הדלת של המקרר פתוחה. היו פותחים, מוציאים מה שצריכים וסוגרים. וכל זאת כדי שלא יברח הקור ויצטבר קרח במקפיא, שאז קראו לו פריזר. ואם קרה פעם בדור שלא שמת לב או שכחת – היתה אמא קמה בשקט וסוגרת אחריך, ונהיה לך כל כך לא נעים שיותר בחיים לא היית שוכח.

כשראה שהעניין ממש מציק לו, סיפר על כך ליחזקאל בעבודה.

– "לא הבנתי", אמר יחזקאל. "מה הבעיה?"

– "מה הבעיה?", התרגז גמבש, "שהקור בורח ונכנס קרח למקפיא".

– "איזה קרח, יא טמבל", אמר יחזקאל, "יש לך מקרר נו פרוסט. והקור – אז בורח קצת קור, מה קרה? אתה מוציא על הילד חמש מאות שקל בחודש חוגים, אז אתה מתרגז בשביל כמה שקל חשמל?"

גמבש נאלץ להודות כי יש היגיון מסוים בדבריו של יחזקאל. הילד בסך הכל ילד טוב, והמתמטיקה אכן פשוטה – לא שווה להתרגז בגלל סכום כזה. מה גם שאפשר להבין את הילד. הרי כשהוא היה בגילו, לא היה בכלל מה לחפש במקרר. היו פותחים, מוציאים מים וריבה ומרגרינה וזהו פחות או יותר. היום זה בכלל לא פשוט. גם הוא עצמו, כשיש הפסקה בטלוויזיה ובא לו משהו טוב, מוצא את עצמו מול המקרר מתקשה להגיע לכלל החלטה. הנה פה הקופסה עם השניצלים, והנה הסלט חצילים, ולידם סלט טונה עם מיונז ובצל, ולמטה חצי אבטיח בניילונית, ולידו הענבים שבלי שום קשר לכלום תמיד קוטפים כמה מהם ושמים בפה, ומתחת באזור הירקות עגבניות שממש מושכות את הגבינה המלוחה שנמצאת מול עיניו ליד הגבינה הצהובה שלידה עוד שבעה סוגים אחרים של גבינה, ועוד לא אמרנו מלה על היוגורטים. הו היוגורטים.

זהו, החליט גמבש בליבו. מהיום אין סיכוי שאני מתרגז מהדבר הזה ובטח ובטח שלא הולך להגיד משהו למישהו בנושא. מת העניין עם המקרר ונקבר סופית באופן בלתי הפיך ושיתפוצץ העולם.

הוא נסע הביתה בלב קל וכשפתח את הדלת רצה לקראתו הקטנה וקראה בקולה הדקיק "אבא, זיכרון, אבא זיכרון", שפירושו אבא אני רוצה לשחק במשחק הזיכרון. גמבש חפן את ידה הקטנה בכפו, שזה, כך ידע, הכיף הכי גדול שקיים בעולם, ויחד הלכו לחדרה, לקחו את הקופסה של משחק הזיכרון וחזרו לסלון. הם פרסו את גזירי הקרטון על שולחן הקפה, הפכו אותם עם פניהם למטה וערבבו.

– "אח, החיים הטובים", חשב גמבש בליבו, כשלפתע הופיע בנו בסלון בדרכו למטבח. הבן פתח את דלת המקרר, רכן כשכפותיו על ברכיו והחל להביט פנימה.

חלפו עשר שניות של נצח וגמבש הבין שכלום לא יעזור. לא נו פרוסט ולא שמוספרוסט ושיתפוצץ יחזקאל – הוא בחיים לא יסכים שדלת המקרר תישאר ככה סתם פתוחה.

– "אתה מקצר שם, חמוד?" שאל בטון מבוקר.

– "מה זה?", השיב הבן, מהורהר ורגוע, והיה ברור לגמרי שמה שאמר לו נכנס באוזן אחת ונעלם באוזן השנייה.