הבעיה של המקרר

יודה גמבש היה גיבורה של פינה בטור שבועי שפרסמתי במקומון של ידיעות אחרונות בחיפה בשנת 95'. שנה שהתחילה עם תהליך שלום והסתיימה עם רצח רבין. זמן קצר לאחר הרצח נסגר המקומון. 

יודה גמבש הביט בבנו, שרכן כפותיו על ברכיו ובהה ללא ניע אל תוך המקרר הפתוח. הוא עמד כך כבר נצח, וגמבש ראה את הקור נוזל מהמקרר ומתפזר עננים עננים על הרצפה. הוא החליט שהפעם לא יאמר דבר, ויהי מה.

אחרי עשר שניות נשבר ואמר: "מה קורה שם חמוד? אתה מתקדם?"

– "מה זה?", השיב הבן והמשיך לבהות פנימה מהורהר ורגוע.

גמבש פשוט לא יכול היה לתפוס את זה. איך זה אחרי כל כך הרבה פעמים שביקש והסביר ונימק וגם השתדל לעשות זאת בנעימים כדי לא לעורר התנגדויות ודווקאיות, זה נראה כאילו כל מה שאמר לילד בנוגע למקרר נכנס לו באוזן אחת ונעלם באוזן השנייה. וזה לא היה רק הבן – גם הגדולה היתה ככה, והקטנה, כמה שהיא חמודה שאין דברים כאלה, אין לה סיכוי אלא ללכת בעקבותיהם.

כשהוא היה ילד זה אפילו לא היה עולה על הדעת להשאיר את הדלת של המקרר פתוחה. היו פותחים, מוציאים מה שצריכים וסוגרים. וכל זאת כדי שלא יברח הקור ויצטבר קרח במקפיא, שאז קראו לו פריזר. ואם קרה פעם בדור שלא שמת לב או שכחת – היתה אמא קמה בשקט וסוגרת אחריך, ונהיה לך כל כך לא נעים שיותר בחיים לא היית שוכח.

כשראה שהעניין ממש מציק לו, סיפר על כך ליחזקאל בעבודה.

– "לא הבנתי", אמר יחזקאל. "מה הבעיה?"

– "מה הבעיה?", התרגז גמבש, "שהקור בורח ונכנס קרח למקפיא".

– "איזה קרח, יא טמבל", אמר יחזקאל, "יש לך מקרר נו פרוסט. והקור – אז בורח קצת קור, מה קרה? אתה מוציא על הילד חמש מאות שקל בחודש חוגים, אז אתה מתרגז בשביל כמה שקל חשמל?"

גמבש נאלץ להודות כי יש היגיון מסוים בדבריו של יחזקאל. הילד בסך הכל ילד טוב, והמתמטיקה אכן פשוטה – לא שווה להתרגז בגלל סכום כזה. מה גם שאפשר להבין את הילד. הרי כשהוא היה בגילו, לא היה בכלל מה לחפש במקרר. היו פותחים, מוציאים מים וריבה ומרגרינה וזהו פחות או יותר. היום זה בכלל לא פשוט. גם הוא עצמו, כשיש הפסקה בטלוויזיה ובא לו משהו טוב, מוצא את עצמו מול המקרר מתקשה להגיע לכלל החלטה. הנה פה הקופסה עם השניצלים, והנה הסלט חצילים, ולידם סלט טונה עם מיונז ובצל, ולמטה חצי אבטיח בניילונית, ולידו הענבים שבלי שום קשר לכלום תמיד קוטפים כמה מהם ושמים בפה, ומתחת באזור הירקות עגבניות שממש מושכות את הגבינה המלוחה שנמצאת מול עיניו ליד הגבינה הצהובה שלידה עוד שבעה סוגים אחרים של גבינה, ועוד לא אמרנו מלה על היוגורטים. הו היוגורטים.

זהו, החליט גמבש בליבו. מהיום אין סיכוי שאני מתרגז מהדבר הזה ובטח ובטח שלא הולך להגיד משהו למישהו בנושא. מת העניין עם המקרר ונקבר סופית באופן בלתי הפיך ושיתפוצץ העולם.

הוא נסע הביתה בלב קל וכשפתח את הדלת רצה לקראתו הקטנה וקראה בקולה הדקיק "אבא, זיכרון, אבא זיכרון", שפירושו אבא אני רוצה לשחק במשחק הזיכרון. גמבש חפן את ידה הקטנה בכפו, שזה, כך ידע, הכיף הכי גדול שקיים בעולם, ויחד הלכו לחדרה, לקחו את הקופסה של משחק הזיכרון וחזרו לסלון. הם פרסו את גזירי הקרטון על שולחן הקפה, הפכו אותם עם פניהם למטה וערבבו.

– "אח, החיים הטובים", חשב גמבש בליבו, כשלפתע הופיע בנו בסלון בדרכו למטבח. הבן פתח את דלת המקרר, רכן כשכפותיו על ברכיו והחל להביט פנימה.

חלפו עשר שניות של נצח וגמבש הבין שכלום לא יעזור. לא נו פרוסט ולא שמוספרוסט ושיתפוצץ יחזקאל – הוא בחיים לא יסכים שדלת המקרר תישאר ככה סתם פתוחה.

– "אתה מקצר שם, חמוד?" שאל בטון מבוקר.

– "מה זה?", השיב הבן, מהורהר ורגוע, והיה ברור לגמרי שמה שאמר לו נכנס באוזן אחת ונעלם באוזן השנייה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *