זיהום

כבר לא זוכר מתי ולמה כתבתי את הקטע הזה, מה שאומר שזה היה די מזמן.

מאור כהן סקר את צגי המכשירים סקירה אחרונה, ובחן את גליל הנייר המתגלגל לאיטו ואת מחטי המוניטורים המרקדים מעליו בעדינות, מותירים שובל משונן של נתונים. הכל נראה תקין. הוא יצא מהרכב ונעל את הדלתות האחוריות. אחר כך עבר לפנים ובדק שגם הדלתות בתא הנהג סגורות. זהו. מבחינתו אפשר היה ללכת. הניידת לניטור זיהום אוויר תישאר כאן ובעוד שלושה ימים יחזור לקחת אותה למשרד האזורי.

מעבר לרחוב, בין שני צאלונים שופעים, ניצב בית קפה נחמד ומזמין. הוא לא הרבה להגיע לצד הזה של העיר, שנחשב יוקרתי ויקר, וזו היתה הזדמנות להתרווח קצת, לראות עולם. גם תמונת הזיהום היתה סבירה. תנועת המכוניות התדלדלה עם תום עומסי הבוקר ובריזה קלה שנשבה מהים נשאה איתה מזרחה את חלקיקי הזיהום שוודאי הצטברו כאן במיליארדיהם אך שעה קודם לכן, כשאלפי מכוניות ואוטובוסים גדשו את צירי האזור, מובילים את תושביו אל שגרת יומם.

הוא חצה את הרחוב אל עבר בית הקפה ובחר שולחן פינתי ברחבה המוצלת המוקפת אדניות גרניום ופטוניות לבנות וסגולות. מלבדו ישבו בחוץ עוד שתי נשים מבוגרות ששוחחו בקולות חרישיים, ושני גברים צעירים בחולצות מחויטות ששוחחו בלי להביט אחד בשני, משפשפים ללא הרף את מסכי הסמארטפונים שלהם כמו מנסים לסלק לכלוך עיקש שדבק בהם.

הגיעה מלצרית וכהן הזמין הפוך עם קרואסון חמאה רגיל. בלי שוקולד, הדגיש. משב קליל ליטף בערפו והיה נדמה שניתן לחוש בריח המלח העולה מהים.

איזה כיף להם כאן, חשב. לא שהם פטורים לגמרי מזיהום, כפי הראו מדידות קודמות שערך באזור, ומין הסתם תאשרר המדידה הנערכת ברגעים אלו ממש, אבל יש להם רמות נמוכות מהממוצע האזורי, ובעיקר יש להם הפוגות ממושכות לאורך היום שבהן האוויר ממש קרוב לסביר.

הוא בחן את שכניו בשולחנות הסמוכים ונראה כי אינם מודעים כלל למזלם הטוב. ובמחשבה שנייה, נראה שגם לזיהום שאופף אותם במשך שעות רבות לאורך היממה הם אינם מודעים. נראה שהם עיוורים לכך שהם מבלים את חייהם בתוך ענני חלקיקים זעירים הממלאים את האוויר וחודרים לכל פינה ונקב, נשאפים למעמקי ריאותיהם ונישאים בזרמי האוויר עד לאחרונות הסימפונות שם הם עלולים לשקוע על הרקמה הרירית, העדינה כל כך, ולהתחיל לחולל השד יודע מה. ואולי, חשב כהן, הם אינם עיוורים כלל וכלל, אבל מה כבר אפשר לעשות? הזיהום מצוי בכל.

הוא נזכר שבימי ילדותו איש אף לא העלה בדעתו שישנם בכלל בלתי מוחשיים כאלו שמרחפים באוויר או שהם מסוגלים להותיר חותם כלשהו, לא כל שכן לגרום למחלות ולמוות. העולם באותם ימים היה כל כך גדול ואטום ששום מעשה ידי אדם לא יכול לו.

המלצרית חזרה והניחה על השולחן את הקפה והקרואסון. היא עמדה עוד רגע לוודא שהכל לשביעות רצונו ומשהתרשמה שכך הדבר הבליחה חיוך מקצועי יבש וניגשה אל השולחן הסמוך של הנשים המבוגרות. כהן לגם מהקפה וטעם מהקרואסון. שלמות. כל החלקים הצטרפו אחד לשני בהרמוניה נדירה ולרגע אחד היה העולם נהרה.

מתוך בית הקפה נשמעה קריאה עמומה וכעבור כמה שניות קריאה נוספת, רמה יותר. המלצרית זקפה מבטה אך נשארה על עומדה והמשיכה לדבר עם הנשים המבוגרות, שביקשו כנראה לברר מה בדיוק מקבלים בארוחת בוקר. אחרי דיון קצר המלצרית רשמה את ההזמנה שלהן, פינתה את כוסות הקפה אל המגש ונכנסה פנימה.

מיד כשנכנסה נשמע מתוך הקפה קול גבר צועק בקול גדול: "תגידי, את לא שומעת שאני קורא לך? יש לך טלפון".

ואחריו קול נשי, כנראה של המלצרית, צורח חזרה: "אני עם לקוחות אתה לא רואה?"

והקול הגברי צרח חזרה: "שלא תרימי את הקול שלך עלי או שאני יעיף את הצורה שלך לאלף קיבינימאטים".

השתרר שקט. לפתע פרצה המלצרית החוצה כרוח סערה, נושאת את תיקה ומעילה. כהן שם לב שחגור המלצרית השחור כבר לא כרוך למותניה.

היא עצרה על שפת המדרכה והניפה יד. מונית עצרה והמלצרית, או ליתר דיוק מי שהיתה עד לפני רגע מלצרית וכעת מהי ומה תהיה לוט בערפל, נכנסה פנימה ונעלמה.

כהן השפיל עיניו אל השולחן מפחד שמבטו יצטלב בזה של אחד מיושבי בית הקפה והוא יצטרך לחלוק איתם את הרגע. כעבור רגע עלתה בראשו מחשבה מבעיתה עוד יותר: עכשיו שהמלצרית הסתלקה בטח יבוא הצועק מבפנים לגבות את התשלום. הוא יעמוד מולו ושניהם ייאלצו להתעלם ממה שאירע, וגרוע מזה: הצועק עלול עוד לנסות ולחלוק איתו דברי גנאי על המלצרית ואורחותיה שהגדישו מבחינתו את הסאה, ולגרור אותו בעל כורחו להסכים שהאשם בה ולא בו, בצועק.

בהחלטה של רגע שלף כהן מכיסו שטר של חמישים והטיל אותו על השולחן. הוא קם בחופזה ויצא מהרחבה לעבר שפת הכביש. מונית שירות התקרבה וצפרה לו, הוא הניף יד והמונית עצרה. הדלת נפערה והוא עלה.

בפנים שרתה אפלולית דחוסה וכהן עשה דרכו שפוף ומיטלטל לעבר אחורי המונית שם היה מקום אחד פנוי בין גברת עם סלים לצעיר מנוכר עם אוזניות תחובות באוזניו.

לאן אתה נוסע? שאל כהן, והנהג השיב: לים. זה היה בדיוק הכיוון הפוך שהיה צריך אבל כהן חשב שזה דווקא רעיון טוב לרדת קצת לים. לשטוף את הכל באוויר הצח, שאין צח ממנו.

בקצה הקו חגה המונית סיבוב רחב במגרש חנייה גדול ונטוש ועצרה מול תחנת הסעה ריקה. כהן ירד.

הים היה חלק ושקט. צריחות שחפים נשמעו ממרחק. כהן פסע לאיטו לאורך הטיילת. כמה צועדים חלפו על פניו. הכל יכול היה להיות מושלם, אלמלא אותה תקרית מכוערת בבית הקפה שעדיין העיבה על רוחו, אותו חלקיק של זיהום ששקע ברקמת מוחו ועלול מעתה לחולל השד יודע מה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *