חולשה

מחווה לצ'חוב בעקבות מינויה של מירי רגב לשרת התרבות ב-2015

אלכסנדר לבדנסקי קפץ את כפות ידיו לאגרופים, לקח נשימה עמוקה, ופנה אל האיש הצעיר שניצב בגבו אליו, רכון אל צנצנת הסוכר שבפינת הקפה.

– "נו, וכפית חייבים להשאיר בפנים?", שאל בטון מאופק ככל שיכול, על אף החימה שגאתה בו.

הצעיר פנה לאחור מופתע. הוא החזיק בידו כפית פלסטיק חד פעמית מוכתמת בגושישי סוכר עכורים שדבקו בה משימוש קודם.

– "הלא אתה בחור אינטליגנטי, אפי", ניסה לבדנסקי לנמק. "פלסטיק במים רותחים משחרר חומרים, פשוט נורא". הנורא נפלט מפיו נטול חולם לחלוטין ונשמע נארא.

חיוך משועשע התפשט על פניו של אפי. "סאשקה, כמה נחמד, אתה דואג לבריאותי".

אם היה דבר שהוציא את לבדנסקי מהכלים היו ההטיות שאלתר אפי על שמו דרך חירות שלא תיאמן. סאשה, וסאשקה, וסאשינקה, ואלכסי, וגם אלכסיס העז פעם לומר אם כי נשמר מלחזור על כך כנראה בגלל ההבעה הנוראה שעלתה על פני לבדנסקי בתגובה. גם לרוסים האחרים במכון קרא בשמות חיבה. מישקה ומיטקה וקוליה וליושה, ודווקא לדימה שהציג עצמו ברבים בשם זה קרא דימיטרי, עם חיריק בד' ולא בשווא כפי שצריך.

מלבד לבדנסקי נדמה כי האחרים לא מצאו פגם בחירות שנטל לעצמו להטות את שמותיהם בפאמיליאריות בלתי מקובלת, או לפצוח בשיחות מסדרון ממושכות אודות רוסיה. מעולם לא ניכרו בדבריו נבזות או רשעות וכולם הסכימו כי הוא בסך הכל בחור חביב ובלתי מזיק. כולם חוץ מלבדנסקי, וגם הוא לא ידע לומר לעצמו מדוע חש כך.

האמת חייבת להיאמר שהוא לא היה בור לגמרי, האפי הזה, לפחות בהשוואה לרוב הישראלים שיצא ללבדנסקי להכיר. הוא הביע עניין אמיתי בתרבות הרוסית ובאופי הרוסי, אשר, כפי שציין פעם באזני לבדנסקי, נודע בעולם, משום מה, כנשמה הרוסית, בשונה משאר העמים להם יש סתם אופי. הוא היה בקי למדי בצ'כוב, וקרא גם מגוגול, פושקין, טולסטוי, דוסטויבסקי, שאותו מצא משעמם, וידע אפילו מי זה אוסטאפ בנדר גיבורם של אילף ופטרוב. הוא הכיר גם את המלחינים הרוסים החשובים, אם כי לא אהב איש מהם, מלבד את רחמנינוב.

– "אם מפריע לך שמשאירים כפית רטובה בתוך הסוכר כדאי שתחליף מלה עם מיטקה", אמר אפי. "אני לא אף פעם משאיר ראשון. רק לוקח מבפנים אם כבר יש".

לבדנסקי חשב שאין זה מקרה שאפי ציין דווקא את מוטי בהטיה הרוסית של שמו, כאילו רצה לומר: תנקו קודם את האורוות שלכם, אתם הרוסים, לפי שאתם באים אלינו הישראלים. הוא שקל את מילותיו בטרם ישיב אך אפי שוב הקדים אותו.

– "מה שלום אבא"? שאל במפתיע.

לבדנסקי התבלבל לגמרי. חוט מחשבותיו נפרם ותאוות ההתנצחות התפוגגה ממנו באחת.

– לא טוב", השיב קדורנית.

אפי נד בראשו ואמר: "אני מצטער לשמוע".

– "נו, כן", נאנח לבדנסקי ולא יסף.

הנה למה אני לא אוהב אותו, חשב אחר כך בחדרו, כשהוא לוגם בפיזור נפש מהקפה שהמתיק בסוכר שנטל בכפית חדשה לאחר שהשליך לפח את זו המרובבת, שהיתה העילה לוויכוח. תמיד מעמיד אותי במקום, ותמיד זה מקום שלא אני חשבתי להיות בו. וגם כל כך בקלות, ממש בלי לשים לב, כאילו ככה צריך שיהיה. אם פעם זו היתה השפה, הרי אחרי 15 שנה בנאדם אמור לדעת מלה או שתיים, כבר אמור להבין מה כן מה לא. הוי אלוהים איזו עליבות מאוסה.

מחשבותיו חזרו אל אותה שיחה שניהלו ליד פינת הקפה לפני כשתיים עשרה שנה. הוא היה הוותיק מבין שניהם במכון ואפי זה מקרוב בא. הוא שאל מהיכן הגיע ברוסיה, וגילה עניין, והקשיב בעיניים פעורות, ומשך אותו בלשונו עד שחזר וטבל בקור העז של חורף אין קץ, במרחבים העצומים המכוסים שמי עופרת, בדרכים המזוהמות בבוץ קפוא שכל כך שנא כשהיה שם אך באותו רגע מלאו את ליבו ערגה וגעגוע.

– "אח, כל כך גדולה רוסיה", נאנח לסיכום. "מי שבא מפה לא מסוגל להבין".

– "מה זה גדולה – ענקית", הסכים איתו אפי. ואז לאחר שהות קלה הוסיף: "וחלשה".

לבדנסקי התקשה להאמין למשמע אוזניו. "חלשה"? שאל, מזועזע.

– "לא לגמרי חלשה", מיהר אפי לתקן. "ביחס לישראל חלשה".

דם שטף את עיניו של לבדנסקי. "אני בחיים לא שמעתי שטויות כאלו", אמר. "ישראל לא מחזיקה שתי דקות נגד רוסיה, אם יש מלחמה".

– "אתה בטוח?" שאל אפי וצמצם עין אחת בשובבות מתריסה. "לא חשבתי על מלחמה דווקא, אבל אם כבר העלית את הנושא – בוא נבדוק קצת מה באמת אנחנו יכולים לעשות אחד לשני".

– "אוי אתה אידיוט לגמרי", קרא אלכסנדר ביאוש. "לרוסיה יש פצצות אטום שיכולות…"

– "גם לישראל יש", קטע אותו אפי. "זה משנה שרוסיה יכולה להשמיד אותנו מאה פעמים ואנחנו אותה רק שלוש?"

מכאן המשיך והסביר והוכיח באותות ובמופתים כי במלחמה קונבנציונלית המרחק הרב בין שתי המדינות משחק לידי ישראל בזכות העליונות האווירית והטכנולוגית שלה, ומעל הכל בשל העליונות החברתית, שהרי ישראל דמוקרטית ורוסיה לא.

– "זה הכי חולשה של ישראל, שהיא דמוקרטיה", קרא אלכסנדר בקול. "מדינה צריכה שלטון חזק, שלא כל אחד עושה מה מתחשק לו כמו פה".

– "זה מה שאתם לא מבינים הרוסים", השיב אפי בחום. "הסיבה היחידה שיש לנו צבא מנצח זה שאנחנו דמוקרטיה. שכל אחד יש לו מניה".

לבדנסקי ביקש לענות אך אפי קטע אותו ברכות ואמר: "אתה מבין מה זה צבא מנצח, סאשקה? אתה חושב זה קל? אתה חושב זה בא מנפט? מיערות? משלטון חזק?"

– "זה מזל שלכם שיש לכם רק ערבים", אמר לבדנסקי, מתקשה להשתכנע.

– "תסתכל במפה, סאשינקה, תראה ערבים מהאוקיינוס האטלנטי עד הים הסיני. ובאמצע נקודה קטנה שבקושי רואים. אז אל תגיד רק ערבים. לא יפה".

לעת ערב, במגרש החניה מול המכון, ראה את מוטי מזדחל באיטיות לאחור במאזדה הכסופה שלו. הוא עמד לצד הרכב והלם בגג. מוטי עצר בבהלה, וכשראה שזה הוא הוריד את החלון בזעף.

– "אלכס אני מבקש…", פתח ברוסית.

– "גם אני מבקש", השיב בעברית, "לא לשים כפית מקפה בחזרה לסוכר רטובה".

קמט של כעס בצבץ והופיע בין גבותיו של מוטי. "אתה מחזיק מלשינים של ק-ג-ב או מצלמה נסתרת"? שאל בלעג מר. "נו, ומה תגיד אם אני יגיד שזה לא אני?"

– "אני לא צריך שתגיד כלום", השיב בזעף. "לפני חודש נכנסו גנבים אצל אמא, עכשיו אצל אבא בבית חולים, והשתינו בשירותים בלי להוריד מים ואכלו קציצות ממקרר. אז אני צריך מישהו יגיד לי זה רוסים?"

מוטי הביט בו לרגע, המום, סינן קללה מכוערת ברוסית והסתלק בשאגת מנוע, עד כמה שמאזדה מסוגלת לשאוג.

בלילה העיר אותו צלצול הטלפון. עוד לפני שפקח את עיניו כבר ידע. הוא הקשיב לרופא בשתיקה ולבסוף אמר תודה והניח את השפופרת חזרה. השעון הראה ארבע וחצי. סווטלנה קמה והעלתה אור במטבח, הדליקה את הקומקום החשמלי שהחל מיד לשאוג כמו קהל כדורגל אחרי גול. הוא קם והידס בצעד כבד אל המטבח וצנח לכסא מולה. היא מזגה לשניהם תה והם שתו בשתיקה בלגימות קולניות. לפתע הניחה את הכוס על השולחן וחפנה פניה בידיה.

– "הוא היה איש כל כך טוב", אמרה בקול מתייפח ומשכה באפה בקול גדול.

– "הוא כבר רצה ללכת, סווטה", אמר אלכסנדר, "טוב שזה נגמר לו".

הוא הניח את ידו על זרועה וחשב על כל הדברים שיש לעשות. ללכת לבית חולים להוציא תעודת פטירה, ואחר כך לחברת קדישא, ואחר כך לבית הדפוס, ולהדביק מודעות, ואז להזמין אוטובוס לשכנים בבלוק שלמרביתם אין רכב משלהם. להודיע בעבודה. ואחר כך שבוע של להג בלתי פוסק, וקרובים צבועים, וצעירים חסרי כבוד שמצחקקים בלי בושה ליד שולחן הכיבוד בפינה. השעון על המקרר הראה חמש ורבע.

– "אני אתלבש ואלך עוד מעט לאמא להגיד לה. תודיעי את לאולגה ולילדים", ביקש. "את יכולה להתקשר בשבע. לא צריך להעיר אותם לפני".

בבית הדפוס ווידא פעמיים ושלוש שלא תיפול טעות באיות השם. "מיכאל לבדנסקי", חזר ואמר ואף הציג את תעודת הזהות, ליתר ביטחון.

– "יש מקום לשם חיבה באמצע אם אתה רוצה", אמר האיש.

לבדנסקי לא הבין.

– "למשל מיכאל מישה בסוגריים לבדנסקי" הסביר האיש.

– "אין צורך" אמר לבדנסקי. "הוא תמיד הקפיד שיקראו לו מיכאל. גם ברוסיה". ובליבו חשב כיצד הקפיד תמיד לקרוא לו אלכסנדר.

כמו גאות הים שלא ניתן למנוע אותה, הלכה וגברה ההמולה סביבו לאורך היום וגבר הלחץ עד שהגיע לשיאו בבית הקברות. לפתע מצא עצמו הולך אחרי מיטת אביו, זרועו שלובה בזרוע אמו, ואחותו אולגה לצידה השני, ועימם אשתו וילדיו, ומאחוריהם משתרך קהל לא גדול כצפוי בלוויית איש זקן שעלה לארץ בגיל מבוגר. מלבד קומץ חברים ובני משפחה ושכנים, היו רוב המלווים חברים לעבודה שלו ושל אחותו.

מעל הקבר הפתוח סקר את הקהל ונראה היה כי מהמכון הגיעו כולם, פחות או יותר. כך נהוג לגבי לוויות, מה גם שזה נחשב ליציאה מאושרת בתפקיד שאינה נגרעת משעות העבודה.

את הקדיש קרא בקול יציב, אם כי כשל פה ושם בהגיית המלים המוזרות, שאת משמעותן, כך ידע, לא הבינו גם ישראלים רבים. אחר כך כיסו את הקבר. כמה מהגברים מהמכון סייעו במלאכה. גם מוטי היה בנוטלי האת. אחר כך קראה אחותו מהכתב טקסט ארוך שהכינה וסקרה את תולדות אביו ואת נקודות הציון של חייו – המלחמה בגרמנים, ההיכרות עם אמא, הולדת הילדים, העלייה לארץ, הולדת הנכדים, המחלה, המוות. היא הפנתה את דבריה אל "אבא" ודיברה אליו כאילו היה נוכח. כשנשאה עיניה מהדף הביטה אל הקבר הטרי, על אף שבטקסט פנתה אליו כ"אתה שם למעלה". בליבו חש ריקנות גדולה, והוא נבוך מכך ששום תחושות של צער ואבל לא עלו בו, אפילו עכשיו ברגע אחרון ונורא זה.

אחר כך הסתדרו הוא ואמו ואחותו בשורה קצרה בקצה השביל המוביל לחלקה בה נקבר אביו וקהל המלווים עבר על פניהם בדרכו החוצה. אנשים לחצו יד, אמרו "שלא תדעו עוד צער", ו"ינחם אתכם המקום". מקצתם חיבקו, מקצתם מחו דמעה. כמה מהשכנות בבלוק ממש התייפחו בדמעות וליהגו דברי הבל ברוסית. שכנה אתיופית האריכה בדברים נרגשים על אבא ונישקה את אמא, אך הוא התקשה להבין מה אמרה. האנשים מהמכון היו רציניים וטפחו על כתפו, והיו מאוד מנומסים כלפי אמו ואחותו. הוא חשב שעוד מעט וזה נגמר כשלפתע ראה מולו את אפי.

אפי הרים את משקפי השמש שכיסו את עיניו ולבדנסקי הופתע לראות שעיניו מבריקות. האם מדמעות? אפי אחז בידו ולחץ אותה בחוזקה ואמר בהתרגשות רבה: "אלכסנדר מיכאלוביץ, הרשה לי להשתתף בצערך".

אלכסנדר הביט בו המום ולא ראה בעיניו אלא השתתפות כנה בצער. הם המשיכו לאחוז כך ידיים עוד רגע ארוך, ארוך מדי, כשלפתע פקע משהו באלכסנדר והוא נפל על כתפו של אפי גועה בבכי תמרורים, כל כולו משתנק ומזדעזע אין אונים.

הו אלוהים איזו עליבות מאוסה. חשב מבעד ליפיחות, הוי אלוהים איזו חולשה חסרת מחילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *