כשהטרוריסטים היו יהודים

כתבה זו הופיעה לראשונה במוסף הארץ בדיוק לפני 21 שנה – ב-14 בנובמבר 1997. לפני כמה חודשים פנה אלי קורא ששמר העתק של הכתבה ושלח לי במייל צילום של עמודי הכתבה, למעט עמוד אחד שנשמט ונעלם.
הכתבה נכתבה בעזרת הערותיהם והארותיהם של פרופ' רפאלה ביילסקי מהאוניברסיטה העברית וד"ר מחמוד מוחארב מאוניברסיטת בית לחם.

בין חגיגות המאה לציונות ליובל החמישים לעצמאות, מציין הלוח מועד עלום ונשכח, שאיש לא ישוש לחגוג אותו. היום לפני 60 שנה בדיוק – 14 בנובמבר 1937 – בוצע פיגוע הטרור הגדול הראשון של יהודים נגד ערבים. קציר הדמים ב"יום ראשון השחור", כפי שכינה אותו יצחק בן צבי, יו"ר הוועד הלאומי, הסתכם בשבעה הרוגים ערבים, בהם שתי נשים. הוא סימן את ראשיתה של מערכת טרור שנמשכה, עם הפוגות שונות, עד למלחמת העצמאות והקמת צה"ל, ואשר במהלכה ביצע האצ"ל (וגם לח"י וההגנה, אם כי במידה פחותה הרבה יותר) מאות פיגועי טרור נגד ערבים, שבהם נקטלו מאות בני אדם.

ככל טרור, היה גם הטרור היהודי חסר הבחנה ברוב המקרים. קורבנותיו היו עוברי אורח, גברים, נשים וילדים. הם נהרגו בפיצוץ באוטובוס, מרימון שהושלך לבית קפה, מטען שהונח בשוק, ירי מהמארב, ולפעמים אף במיטתם, בשעת לילה. לא פעם נהרגו בפיגועים גם יהודים שנקלעו למקום במקרה.

הטרור היהודי היה משוכלל ומאורגן יותר מעמיתו הערבי בן התקופה. הטרוריסטים היהודים היו הראשונים שנקטו טכניקה של ביצוע כמה פיגועים בו־בזמן במקומות שונים, להגברת הרושם. הטרוריסט היהודי היה הראשון להניח מטעני תופת במקומות ציבור הומי אדם, כשווקים ותחנות רכבת; הראשון להכניס למטעני החבלה גם יתדות ברזל (ניטים) להגברת הקטל, והראשון להפעיל בהצלחה מכוניות תופת.

כחברה מוכת טרור, מדהים לגלות עד כמה חבוי ומודחק פרק הדמים הזה בזיכרון הלאומי שלנו. אף שהמידע זמין וגלוי לעין כל – רוב החומר לכתבה זאת נלקח מפרסומים רשמיים של האצ"ל וההגנה, המצויים בכל ספרייה ציבורית – נראה שאיש אינו זוכר היום שלפני 60 ו-50 שנה הוגדרו אנשי האצ"ל בידי הרוב המכריע של הצבור בארץ כ"מרצחים נתעבים", "בני עוולה חסרי צלם אנוש", "מחבלים שפלים ופחדנים, שדם נקיים על ידיהם".

תגובה להבלגה

הטרור היהודי נולד עם מאורעות תרצ"ו, באפריל 36'. ערביי פלשתינה בהנהגת המופתי של ירושלים פתחו בשביתה כללית ובמרד נגד השלטון הבריטי, ובאותה הזדמנות החלו לתקוף גם יהודים. בדרכים ובגבולות הערים המעורבות החלו ליפול קורבנות יהודים. הנהגת היישוב העברי החליטה על קו של הבלגה: כל המאמץ הופנה להגנה עצמית, בציפייה שהבריטים ימגרו את המרד. אבל ככל שנמשך המרד הערבי והתארכה רשימת הנרצחים היהודים, החריף הוויכוח ביישוב על מדיניות ההבלגה.

האצ"ל, שהוקם כמה שנים קודם לכן על-ידי קבוצת פורשים מההגנה, נקרא אז "הגנה ב'" ושימש כבר כזרוע המבצעית של המפלגה הרוויזיוניסטית. הנהגתו החליטה מן ההתחלה לשבור את ההבלגה במה שכינתה "פעולות תגובה". בגלל חולשתו המבצעית, לא היה הארגון מסוגל לבצע פעולות מורכבות שמטרתן להעניש את הפורעים הערביים עצמם או את שולחיהם, והוא פגע במי שהזדמן בדרכו.

הפעולה הראשונה היתה בליל ה-12 באפריל 36', ימים ספורים לאחר נפילת הקורבן היהודי הראשון. אנשי אצ"ל הרגו ביריות שני ערבים בצריף ליד ירקונה. באוגוסט הם הרגו שני ערבים שעברו בעגלה בדרך פתח תקוה, ובאמצע אוקטובר הרגו שני ערבים שעברו בשדרות קק"ל בתל אביב. באותה תקופה גם ערכו כמה פיגועי ירי על כפרים ערביים בצפון תל אביב, שבהם נהרגו כמה תושבים, ותקפו ביריות את הרכבת מירושלים ליפו, שלפעמים הושלכו ממנה פצצות כשעברה בשטח תל אביב (נוסע ארמני אחד נהרג וחמישה ערבים נפצעו).

פעולות הנקם האקראיות עוררו ביישוב תגובות של כעס וגינוי. במקרה אחד נרצחו פלאחית ובנה הפעוט בדרכם חזרה מהשדה. משה סמילנסקי התייחס למקרה זה כאשר האשים את הציבור העברי בשתיקה שבהסכמה ובהיגררות אחר "קסם המלחמה ושפיכת הדמים" והזהיר ש"הספחת"תתעצם ותגדל.

ואמנם, ככל שהתרבו התקפות הערבים החלו גם בהגנה לפקפק בתועלת שבמדיניות ההבלגה. בעקבות רציחתן של שתי אחיות יהודיות שסעדו ערבים בבית חולים ביפו, החליטה ההגנה להגיב וב-17 באוגוסט 36' השליכו אנשיה ביפו פצצה שהרגה כמה ערבים. ב-20 באוגוסט, בתגובה לרצח ארבעה יהודים בכרמל, ירו פעילי ההגנה בחיפה לעבר פלאחים מהכפר טירה – שממנו יצאו, כך הניחו, הרוצחים – הרגו אשה אחת ופצעו שני גברים. "דבר", ביטאון ההסתדרות, שתקף עד אז בחמת זעם את "בריוני הימין בני העוולה", הצטדק: "זו תוצאה של ההכרה המשתלטת בארץ כי התוקף הוא הנשכר, והמשליט אימים – משליט את רצונו".

עד סוף 1936 ביצעה ההגנה פעולות נקם נוספות. באבו-כביר נהרגו ערבים, אך "ספר תולדות ההגנה" אינו מוסר כמה. נעלמה מהספר פעולה נוספת, שעליה מספר דוד ניב ב"מערכות האצ"ל". ב-28 באוגוסט 36', לאחר רצח דוד נשרי, שלח סניף ירושלים של ההגנה שני אנשים ל"פעולת עונשין" בעיר. ברחוב יפו הם ירו בזוג ערבים "שמצאו חן בעינינו כאובייקט".

באוקטובר 36' שלחו הבריטים לארץ את ועדת פיל והסתמנה הפוגה במעשי האלימות. סיכום הביניים מבחינת היהודים היה קודר למדי. מתחילת המאורעות הרגו הערבים 80 יהודים ופצעו 359 ב-2,000 מקורי תקיפה. היישוב היהודי אמנם היה מוגן יחסית בגבולותיו, אך אנשיו התקשו לנוע בביטחון בדרכים. מעשי הנקם לא הצליחו לשנות את התמונה.

בינתיים התרחש פילוג באצ"ל. אברהם תהומי וכמחצית מ-3,000 חברי האצ"ל חזרו להגנה. בארגון הצבאי הלאומי נותר רק הגרעין הבית"רי הקשה. עם פרסום מסקנות ועדת פיל, שהמליצה על חלוקת הארץ, התייעץ האצ"ל עם מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, כיצד לנהוג. באפריל 37' הורה ז'בוטינסקי ממקום מושבו ביוהנסבורג: "אם תתחדשנה הפרעות ואם תבוא בהן הנטייה להתנפל גם על יהודים – אל תבליגו". אבל באוגוסט אותה שנה, בפגישה עם ראשי הארגון באלכסנדריה, אמר: "אינני רואה מה גבורה יש בירייה בגבו של פלאח המביא על חמור ירקות למכירה בתל אביב ומה תועלת ציבורית יש בכך".

המהומות הערביות התחדשו בהיקף נרחב בסוף אוגוסט 37'. יהודי נהרג באוטובוס לירושלים ושני חקלאים יהודים נרצחו ליד כרכור. האצ"ל הגיב בסדרת פיגועים שבהם נהרגו שבעה ערבים ונפצעו ארבעה. ההגנה הרגה שני ערבים בכפר קאקון, מזרחית לחדרה, כנראה גם כן כנקמה על רצח השניים מכרכור. מעשי הרצח ותגובות הנקם הסלימו בהדרגה עד שהגיעו בנובמבר לשיא חדש. ב-9 בחודש נרצחו בידי ערבים חמישה חברי הכשרה מקריית ענבים שיצאו לנטיעות. כעבור יומיים הגיב האצ"ל בהטלת פצצה על קבוצת ערבים שישבו מול מוסך בירושלים. שני ערבים נהרגו וחמישה נפצעו, מהם שניים קשה. עוצר הוטל על ירושלים וכשהוסר ביום ראשון בבוקר, 14 בנובמבר, התברר כי התגובה טרם נסתיימה. בסדרת פיגועים בירושלים ובחיפה, שכללה ירי על אוטובוסים והטלת רימונים לבתי קפה, נהרגו שבעה ערבים נוספים, בהם שתי נשים.

ההד למעשה, בקרב יהודים וערבים כאחד, היה עצום. מאז קודש באצ"ל ה-14 בנובמבר כיום שבו "נגולה חרפת ההבלגה" ו"ציון דרך המסמל את המעבר מהגנה להתקפה". הבריטים הגיבו בסדרת מעצרים בקרב חברי הארגון ופעילי בית"ר, ואילו בתוך היישוב החריף הוויכוח על דרך הטרור. אבל המחלוקת, שהיתה מוסרית בראשיתה, קיבלה משמעות פוליטית. השימוש בטרור הפך את הרוויזיוניסטים לגורם משמעותי במשוואת הכוחות המדינית-פוליטית, גורם שאינו כפוף למרות המוסדות ופועל על דעת עצמו בקיצוניות. מרכז מפא"י אף החליט "לבודד את הטרוריסטים, להוקיעם מכלל היישוב".

ההתקפות הערביות נמשכו, אך לאחר ה-14 בנובמבר נדם האצ"ל והצטרף גם הוא להבלגה. הסיבה היתה החלטתם של הבריטים להקים בתי דין צבאיים על פי תקנות שעת חירום. מיד עם כינונם החלו להטיל עונשי מאסר עולם ואף גזרי דין מוות על ערבים (כ-180 ערבים נתלו בשנות המרד). ראשי האצ"ל חששו להורות על פעולה שתוביל לתליית יהודים. כמו כן, נתגלעה בארגון מחלוקת: רבים מחבריו התקשו להתמיד בדרך הטרור. יוסף קרמין (נבון): "נתקלנו בקשיים מצד חברינו כי רבים לא היו מוכנים להרוג אדם… חלק מהם ענה: זה נגד מצפוני". גם ח' קלעי, חבר מפקדה, העיד: "הייתי צריך לשכנע את עצמי, כי לא היה קל להרוג אדם. ההסתגלות של איש אירופי להלך מחשבה ומנטליות ערבית של נקמה היתה קשה".

מנגד, היו בארגון אנשים שההבלגה היתה בשבילם בלתי נסבלת. חברים מן השורה, צעירים חדורי תחושות נקם, החלו לצאת לפעולות על דעת עצמם. פה ושם אף הפילו קורבנות. יחזקאל אלטמן, שירה באוטובוס ערבי בדרכו לירושלים, הרג ילד. הוא הורשע ונידון למוות, עונשו הומר במאסר עולם וסופו ששוחרר כעבור שש שנים. אבל רשימת הנרצחים היהודים הלכה וגדלה. לאחר שערבים רצחו חמישה יהודים שנסעו במונית בדרך לצפת, בהם ילד ושלוש נשים, וירו למוות בארבעה צעירים, בהם חבר בית"ר, ליד הכפר הערבי באסה – החליטו שלושה מאנשי האצ"ל בראש פינה להגיב . הם ארבו לאוטובוס ערבי שירד מצפת לטבריה, נכשלו בניסיונם לפגוע בו ברימון יד וגם יריותיהם לא פגעו באיש מנוסעיו. הם נמלטו אך נתגלו מיד על ידי שוטר יהודי שהסגיר אותם לבריטים. אחד מהם, שלמה בן יוסף, נידון למוות בתלייה.

עסקני היישוב מכל המפלגות פתחו במאמץ שתדלנות אדיר כדי להציל את חייו, אך הבריטים סירבו להיכנע, וב-28 ביוני 38' נתלה בן יוסף בכלא עכו.

ימים אחדים לפני ביצוע גזר הדין שלה ז'בוטינסקי מברק לאנשיו: "אם סופי, השקיעו הרבה". כלומר, אם ייתלה בן יוסף – הגיבו בחוזקה. אחד מעוזריו של ז'בוטינסקי העיד כי הוא שלח את המברק לאחר היסוסים רבים. ערב התלייה שוחרר מפקד הארגון, משה רוזנברג, מתפקידו ובמקומו מונה דוד רזיאל שהתבלט בפעולות "יום ראשון השחור".

קציר דמים שלא נודע כמוהו

מערכת התגובות על תליית בן־יוסף החלה כשבוע לאחר התלייה. השלטון הבריטי ביצע את גזר הדין, אבל התגובה כוונה נגזר הערבים. ב-4 ביולי 38' נהרגו בתל אביב שני ערבים ותשעה נפצעו בשתי תקריות של השלכת רימונים וירי. בירושלים תקף האצ"ל אוטובוס ערבי ליד משטרת מחנה יהודה: ארבעה ערבים נהרגו ו-12 נפצעו, מהם שבעה קשה.

יומיים לאחר מכן הסלים הארגון את פעולותיו בפיגוע חסר תקדים. לראשונה הוכנס לשימוש בארץ המטען המושהה, או המוקש בלשון אותם ימים. בשעה שש לפנות ערב ירד חבר הארגון לשוק של חיפה כשהוא מחופש לסבל ערבי ונשא שני כדי חלב בעלי דפנות כפולות, מלאות יתדות ברזל (ניטים). כל אחד מהכדים הותקן כפצצת שעון. הוא הניח את הכדים בשוק והסתלק. המטען הראשון התפוצץ כעבור שעה קלה, והשני כמה דקות אחריו. קציר הדמים: 21 ערבים הרוגים ו-52 פצועים.

באותו יום הושלכה פצצה בשוק הערבי המקורה ברחוב דוד בירושלים ("הבטרק"): שני ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. בעבור יומיים הוטלה פצצה לעבר כיכר האוטובוסים הערביים ליד שער יפו בירושלים: שלושה ערבים נהרגו ו-19 נפצעו. ביום שישי, 15 בחודש, הניח האצ"ל מטען חבלה נוסף ב"בטרק", שהתפוצץ כשהמוני המוסלמים יצאו מתפילת יום השישי: יותר מעשרה ערבים נהרגו ויותר מ-30 נפצעו.

עשרה ימים לאחר מכן הגיע הקטל לשיאו. איש הארגון מחופש לסבל הניח מוקש חשמלי נוסף בשוק הערבי של חיפה, מרחק 20 מטר מהמקום שבו אירע הפיצוץ הראשון. הפעם היה זה פח זיתים שבתוכו הוסתר מטען במשקל יותר מ-30 ק"ג, וכמובן הרבה ניטים. הפיצוץ "הביא לקציר דמים שלא נודע כמוהו מאז פרצו המאורעות". לפי הודעה רשמית נהרגו בפיגוע 35 ערבים. ההגנה העריכה שנהרגו כ-60 ערבים. האצ"ל לא נטל אחריות לפיגועים. היישוב המאורגן, שגינה את ההתקפות הקודמות ונחרד מזו האחרונה, ניסה לטעון כי לא ייתכן שיד יהודי במעל. דוד בן גוריון גרס באוזני הנציב העליון מקמייקל כי "מתוך המבנה המסובך של הפצצה והמומחיות שנדרשה להרכבתה אין נראה הדבר כי היא מתוצרת מקומית ויש להניח שהובאה מחו"ל. מכאן ניתן להניח שיש יד בכך לסוכנים נאצים".

כל אותו חודש המשיך האצ"ל בפעולות כמו ירי על כלי רכב ועוברי אורח, הטלת רימונים לבתי קפה והנחת מוקשים בשבילי פרדסים. בגיליון מס' 3 של "הבולטין הלאומי" מציין הארגון, כי "נמצא שהאבידות הערביות בחודש יולי הגיעו ל-140 נפש, יותר מאבידות היהודים בשנה וחצי מאפריל 36' עד אוקטובר-נובמבר 37'". ב"עלון המפקדה הפנימית" נכתב: "מספר חללי האויב מאז יום התלייה גדול פי שלושה ממספר חללי היישוב באותה תקופה".

ב-26 באוגוסט 38' חתם האצ"ל את גל הפיגועים בהנחת מטען בשוק דיר־סלאח ביפו, כתגובה על שורת מעשי טרור נגד יהודי תל אביב. איש המחלקה הערבית של הארגון החדיר לשוק מטען דומה לאלה שהופעלו בחיפה, והסתלק. 24 ערבים נהרגו בפיצוץ ו-35 נפצעו.

כעבור יומיים הפסיק האצ"ל את "פעולות התגובה" לאחר שנפתחו דיונים למיזוג בינו לבין ההגנה. המשא ומתן הגיע לכלל סיכום אך טורפד בסופו של דבר על ידי בן גוריון, שכתב: "בריונים אלה מחקים בכל תכסיסי הנאצים, הם אויבינו בנפש".

רושם כביר וחיובי

האצ"ל שמר על הבלגה עד פברואר 39'. ב-23 בחודש פורסמה כוונת בריטניה לסגת מתוכנית החלוקה ולייסד בכל שטח המנדט מדינה פלשתינית שבה יובטחו זכויות המיעוט היהודי. הפלשתינאים פרצו בגל של הפגנות שמחה וגם הטילו פצצה בירושלים שממנה נפצעו שישה יהודים, וירו למוות בשלושה יהודים בחיפה.

מפקדת האצ"ל החליטה להגיב ב"יום שחור", שמטרתו היתה לטרפד את התוכנית הבריטית "ולהפר את שמחת האויב". לראשונה ויתר הארגון על הניסיון להצדיק את פעולותיה כ"תגובה" לרצח יהודים, או כמעשה של נקמת דם ברוח עמי המזרח התיכון. ויזם סדרת פיגועים במטרה מוצהרת לעורר הד מדיני. ב-28 בפברואר 39', בשעה 6:30 בבוקר, רעדו שכונותיה המזרחית של חיפה מרעם שתי התפוצצויות. מטען אחד התפוצץ באולם הכרטיסים של תחנת הרכבת המזרחית. מטען שני התפוצץ בשוק הירקות הסמוך, זה שכבר ספג שני פיגועים ביולי 38'. 37 ערבים נהרגו ו-39 נפצעו. באותה שעה נורה ונהרג ערבי בירושלים ושלושה נוספים נהרגו מפצצה שהושלכה ל"בטרק" בעיר העתיקה. שלושה ערבים נהרגו בסביבות תל אביב ואחד נפצע קשה.

ז'בוטינסקי כתב לדוד רזיאל: "המאורע שקרה כעין תשובה על הפגנות ה'ניצחון' של שונאי המדינה העברית עשה רושם כביר וחיובי על כל החוגים בלי יוצא מהכלל, הן היהודים והן הנוצרים… ושם גבולות לכיוון האנטי ציוני בחוגי הממשלה". המעשה קיבל, בדיעבד, גושפנקה אידיאולוגית; הטרור הפך לנשק לגיטימי של האצ"ל.

כעבור שנים ניסה מנחם בגין, בתפקיד מפקד האצ"ל, להמעיט מחשיבותה של תקופת רזיאל בתולדות הארגון ואמר כי האצ"ל של רזיאל פעל להשבת הכבוד הלאומי, ואילו בתקופתו (תקופת בגין) פעל למטרות מדיניות. נראה שבגין חטא לרזיאל: האצ"ל של רזיאל התחיל במעשי נקם, אך סיים בטרור מחושב שנועד להשפיע על המדיניות הבריטית ולהטיל אימה ופחד על הערבים – בדיוק כמו הטרור של האצ"ל בפיקוד בגין.

ביטוי מלא לכך ניתן כבר במאי 39', עם פרסום "הספר הלבן". להלן כמה מפעולות האצ"ל, כפי שלוקטו מספרו של דוד ניב "במערכות הארגון הצבאי הלאומי":

25.5.39: יחידת אצ"ל חדרה במכונית שנגנבה מאחיו של חיים ויצמן לרחוב נצרת בחלק הערבי של חיפה ופתחה באש מקלעים. 3 ערבים נהרגו, 5 נפצעו קי

25.5.39: יחידת אצ"ל חדרה לכפר ביר־עאדס. 10 ערבים נפגעו. בין ההרוגים היו 4 נשים. ילד אחד נפצע. באותו יום פוצץ הארגון מטענים בקולנוע "רקס" בירושלים. 18 נפצעו: 13 ערבים, 3 שוטרים בריטים וזוג יהודים.

30.5.39: שני אוטובוסים ערביים הותקפו מהמארב ליד ירושלים, 10 ערבים נפצעו.

2.6.39: מטען התפוצץ ליד שער יפו בעיר העתיקה. 5 ערבים נהרגו, 19 נפצעו.

20.6.39: שוב התפוצץ מטען השהיה בשוק הערבי בחיפה, בפעם הרביעית בתוך שנה. רדיו האצ"ל הודיע על 52 הרוגים ערבים ו-23 פצועים. בן גוריון: "מעשה תועבה וטירוף הדעת… בריונים מאוסים"

4.7.39: ביום זה ערך האצ"ל 18 תקיפות חבלניות ברחבי הארץ שבהן נהרגו 20 ערבים ו-72 נפצעו. התקיפות כללו ירי מהמארב על כלי רכב אזרחיים, ירי על הולכי רגל, השלכת פצצות לבתי קפה וירי מרכב נוסע לתוך ציבור אזרחים.

20.7.39: 6 ערבים נהרגו ו-8 נפצעו בסדרת התקפות בשפלה ובתל אביב.

באותה שנה פעלו גם אנשי ההגנה באסטרטגיה דומה. ב-19 במאי ביצעה ההגנה פעולת נקם בכפר לוביה בתגובה על רצח אחד מחבריה. חוליה של הארגון נכנסה בלילה לכפר ואנשיה ירו לתוך בית שאור בקע מחלונותיו. שני גברים ואשה אחת נהרגו, גבר ושני ילדים נפצעו. "דבר", שלא ידע כי ההגנה אחראית למעשה, כתב למחרת: "זהו פשע מבעית, המעיד כי מבצעיו איבדו את שארית ההבחנה ונסתלק מהם זיק אחרון של רגש אנושי". כחודש לאחר מכן פעלה ההגנה בכפר בלד א-שייח. חמישה גברים הוצאו מבתיהם, הובלו אל מחוץ לכפר ונורו למוות.

בתוך כך דעך המרד הערבי במלחמת אחים עקובה מדם. מלחמת העולם השנייה פרצה, וסירובם של הבריטים להתיור כניסת פליטים יהודים מאירופה גרם ליישוב, ובכלל זה האצ"ל, למקד את המאבק בשלטון המנדטורי.


כאן חסר עמוד מהכתבה שדן בתקופה שבין תחילה מלחמת העולם השנייה, דרך האיחוד הזמני בין המחתרות לתנועת המרי, מותו של רזיאל בשליחות הבריטים בעיראק, מינוי של מנחם בגין למפקד הארגון, והפיגוע במלון דוד המלך בירושלים

… מפא"י והיישוב המאורגן נקטו עמדה דו־משמעית: אף שגינו את הטרור האנטי־ערבי, לא יצאו מגדרם כדי למנוע אותו. לעומת זאת, נכנעו לדרישת הבריטים לשבור את כוחם של אצ"ל ולח"י, ופתחו נגדם במערכה מאורגנת ("סזון") במטרה למנוע את הטרור האנטי-בריטי. כמו כן נכשלה ההגנה בכמה פעולות שבהן נהרגו אזרחים ערבים. באוגוסט 47', בתגובה לפיגוע בקפה "גן הוואי" בתל אביב שבו נהרגו ארבעה יהודים, פוצצה ההגנה בית בפרדס אבו-לבן ליד בני־ברק; בתוך ההריסות נקברו אם וששת ילדיה. ההגנה הביעה צער על המעשה, אך האצ"ל הבליט את המקרה והציגו כדוגמה לכפל לשון וצביעות מפ"איניקית טיפוסית.

האצ"ל, בפיקודו של בגין, החליט להעלות את תרומתו למאמץ המלחמה הכולל בכמה התקפות על כפרים ערביים שבהן נהרגו כ-40 ערבים, שהוגדרו בהודעות הארגון "פורעים". ב-18 בדצמבר 47' הטיל הארגון בשער שכם "חבית נפץ" (פצצה גדולה שפותחה נגד הבריטים ונועדה להיזרק ממשאית נוסעת). 17 ערבים נהרגו ו-32 נפצעו.

ב-30 בדצמבר 47' הטילה חוליה של הארגון מתוך רכב נוסע כמה קופסאות נפץ לעבר פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה. שישה ערבים נהרגו וכמה עשרות נפצעו. התגובה היתה מיידית וכואבת: המוני פועלים ערבים התנפלו על עמיתיהם היהודים וטבחו 40 מהם בסכינים ובמוטות ברזל. במה שנועד כימים כ"טבח בתי הזיקוק".

האצ"ל ניסה להצטדק וטען שהטבח הוכן מראש והיה מתבצע בכל מקרה, אבל התקשה לשכנע אף את אנשיו. משה עמיאל, מפקד הח"ק (חוליות קרב) של אצ"ל בחיפה, כתב: "בקרב השורות שלנו נפלה הרוח". ועיתון הנוער של הארגון כתב: "אין שהות לחטט בפצעים וגם אין זה מועיל. אך בשום פנים לא נראה עצמנו פטורים מללמוד, לתקן ומלהסיק מסקנות".

בפעולת נקמה על הטבח שנערכה ב-31 בדצמבר תקף כוח גדול של הפלמ"ח את הכפר בלד אשייח, שבו התגוררו רבים מהפועלים שהשתתפו בטבח בבתי הזיקוק. בחילופי יריות נהרגו שלושה מאנשי הפלמ"ח ויותר ממאה ערבים (על פי דוד ניב). דו"ח הפלמ"ח מוסר, כי בגלל אש שנפתחה ממחנה סמוך של הלגיון הערבי "אי אפשר היה להימנע מפגיעה גם בנשים וילדים". למחרת חדרו אנשי האצ"ל ליפו, מחופשים לבריטים ורכובים על ג'יפ, וירו על "כוחות ערבים שהתרכזו לפעולה נגד תל אביב". עשרות ערבים נהרגו. לא נמסר כמה.

כעבור שלושה ימים הפעיל הלח"י משאית תופת מול בניין הסראיה ביפו. יותר מ-20 ערבים נהרגו ויותר מ-100 נפצעו. אגב, גם משאית התופת היתה נשק שהוכנס לזירה בידי יהודים. בתקופת המלחמה נגד הבריטים – בדצמבר 46', הצליח האצ"ל להחדיר לבסיס סרפנד משאית עם 200 ק"ג חומר נפץ; בפיצוץ נהרגו 40 חיילים וקצינים בריטיים.

למחרת הפיצוץ ביפו פוצצה ההגנה אגף במלון "סמירמיס" בירושלים, בעקבות מידע שגוי ששם שוכנת ההנהגה הערבית המקומית. 14 נהרגו, בהם קונסול ספרד בירושלים. כעבור יומיים גילגלו אנשי האצ"ל חבית נפץ מול שער יפו: 25 ערבים נהרגו וכמה עשרות נפצעו.

התגובה הבריטית־הערבית היתה קשה. ב-2 בפברואר התפוצץ משוריין בריטי עמוס חומרי נפץ מול מערכת ה"פלסטיין פוסט" (שמו המקורי של ה"ג'רוזלם פוסט"). הבניין נהרס ורבים נפצעו. לא נמסר על הרוגים. ב-22 בחודש הגיע כוח של לובשי מדים בריטיים לרחוב בן יהודה בירושלים על ארבעה כלי רכב, ושלושה מהם היו עמוסים בחומרי נפץ. הבריטים (או שהיו אלה ערבים שהתחפשו לבריטים, עד היום לא ברור) החלו לירות לכל עבר, הפעילו את המטענים על מכוניות התופת והסתלקו במכונית הרביעית. בסך הכל נהרגו 50 יהודים, בהם נשים וילדים, וכמה מאות נפצעו.

האצ"ל המשיך בסדרת פעולות נועזות של פריצה לערים ערביות והטלת מטעני חבית שזרעו הרס והרגו רבים, אבל המאבק היהודי-ערבי החל לקבל אופי שקרוב יותר למלחמה מאורגנת על שטחים ונקודות מפתח. בעיקר נכונים הדברים ממבצע נחשון אפריל 48' ואילך. האצ"ל ביקש להשתתף במלחמה, וקיבל הזדמנות להוכיח את יכולתו המבצעית בפעולה צבאית. המשימה והיתה לכבוש את הכפר דיר יאסין, ליד ירושלים. אבל דווקא כאן, במבחן החניכה שלו, נכשל הארגון בכישלון הכואב ביותר בתולדותיו, ויחד אתו הלח"י, שגם אנשיו השתתפו בפעולה. פעולת  דיר יאסין היא, ככל הידוע, המבצע האחרון של האצ"ל שהוגדר פעולת טרור. תריסר שנות טרור יהודי הסתיימו, כמו בטרגדיה יוונית, בסצינה מקאברית עקובה מדם כשגיבור המחזה – הארגון הצבאי הלאומי – ממיט על עצמו קלון ידוע מראש. במשך שנים היה מוסכם על הכל, שבפעולה בדיר יאסין נהרגו יותר מ-250 ערבים, רבים מהם כנראה זקנים, נשים וטף (צוות מחקר של אוניברסיטת ביר זית מצא לפני שנים אחדות שמספר ההרוגים היה 107). השמועות על טבח, אונס והתעללות שביצעו אנשי האצ"ל – גם אם היו מופרכות, או למצער מוגזמות – הטילו אימה על ערביי הארץ והיו בין הזרזים לבריחה הגדולה.

סוף דבר

אפילוג לסיפור הטרור היהודי טרם נכתב. בהיפוך תפקידים, שאיש לא יכול לשערו לפני 50 שנה, דורש כיום בנימין נתניהו (בתפקיד הבריטים) מיאסר ערפאת (בתפקיד בן גוריון) לבצע "סזון" אמיתי "לא בדיבורים" נגד אחיו מהחמאס (בתפקיד האצ"ל, כמובן).

ואם לא כך הם פני הדברים – אז כנראה שצדק יצחק שמיר: הים הוא אותו ים והערבים אותם ערבים, ורק היהודים הלכו והזדככו עם השנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *