הטיפשות מסוכנת ואין ברירה אלא לדבר עליה

כשבידיו מנדט מהנשיא להקים ממשלה ומאחוריו רוב בכנסת, השליך גנץ את כל המנופים שהיו לו והזדחל להסכם חסר ערך עם נוכל מועד. ההסבר למעשה פשוט מאוד – גנץ בחור ישר וכוונותיו טובות, אבל הוא אינו העיפרון הכי מחודד בקלמר.

מעניין לראות את מגוון ההסברים המובאים בכלי התקשורת להחלטה של בני גנץ להצטרף לממשלת נתניהו: פוליטיקאי ציני ומנוול, הססן נטול אנרגיה, בוגד, קונילמל פוליטי, מנהיג בעל שיעור קומה, מושא לסחיטה, האיש שיציל את הדמוקרטיה ועוד נוספים שוודאי חמקו מעיני. נאמר כמעט הכל מלבד מה שרבים חושבים בליבם אך איש לא יעז לומר בקול – שגנץ הוא טיפש ידוע.

כשבידיו מנדט מהנשיא להקים ממשלה ומאחוריו רוב בכנסת השליך גנץ את כל המנופים שהיו לו והזדחל להסכם חסר ערך עם נוכל מועד. הוא הפך עצמו לבן ערובה של נתניהו ואיש לא יופתע אם בתוך 4-5 חודשים יתעורר בוקר אחד מחוץ לממשלה ויראה את ליברמן יושב על כסאו ומספק לנתניהו את האצבעות הדרושות להימלט מאימת הדין ולהרס מוחלט של הדמוקרטיה.

הטיפשות היא אחת המחלות הידועות והכואבות של המין האנושי ולמרות זאת היא נעדרת לחלוטין מהדיון הציבורי. הישראלים מעדיפים להאשים את בר הפלוגתא הפוליטי כמעט בכל – מבגידה במולדת, שחיתות, ואפילו מחלת נפש – אבל לא בכשל הפשוט והבסיסי ביותר – היותו מטומטם חסר תקנה. מאחורי הכשל הזה בלב המרחב הציבורי מסתתרים מלבד גנץ עוד הרבה טיפשים אחרים וכולם יחד משמיעים המון טענות טיפשיות שעולות ופורחות באין מפריע וחונקות כל אפשרות לשיח מושכל והגיוני.

יש משהו מאוד מקולקל בדיון ציבורי שבו למטומטם ניתן משקל סגולי זהה וזמן אוויר שווה כמו לחכם. בהיעדר מדרג של מידת ההיגיון והתבונה המגולמים בטיעון אין שום דרך לנהל את הדיון הציבורי הדמוקרטי, שחשיבותו קיומית לחברה החופשית והפתוחה.

ישנם לדעתי שני טעמים משלימים שמונעים התייחסות קונסטרוקטיבית לבעיית הטפשות בשיח הציבורי. מצד אחד, הימין אימץ טקטיקה שהופכת כל ביקורת שמבוססת על ידענות או רוחב יריעה אינטלקטואלי להתנשאות. ומהעבר השני, השמאל הליברלי, אימץ שיח נרפה של פוליטיקת זהויות שמקנה לכל "אחר" – כולל הטיפש, המטומטם והאידיוט – את הזכות לא רק להביע את דעתו, תהה מופרכת ככל שתהיה, אלא גם שתתקבל כאחד מאופני השיח הלגיטימיים.

את המלכוד הזה חייבים לשבור באופן מושכל והגיוני כאות ומופת לחולי שאנו מבקשים לרפא, וראשית חוכמה להבין נגד מי ומה אנחנו נלחמים פה.

5 החוקים הבסיסיים של הטפשות האנושית

מאמר מאיר עיניים של חוקר היסטוריה כלכלית בשם קרלו צ'יפולה, שהופיע בהמשך כספר מעלה כמה תובנות מאוד מעניינות לגבי הטפשות שניתן ללמוד מהן לא מעט.

צ'יפולה טען כי הטיפשים מהווים קבוצת אוכלוסיה בעלת עוצמה רבה יותר מכל ארגון ידוע – כולל הפשע המאורגן והתאגידים הרב-לאומיים – שזוכה להשפעה עצומה בעולם ללא שום הנהגה, תיאום פנימי או מניפסט מוסכם.

הוא קבע את הכללים הבאים לאפיון הטיפשות בחברה:

1. תמיד ובאופן בלתי נמנע ישנה הערכת חסר של מספר הטיפשים בעולם – צ'יפולה טען כי המספר לא ניתן לחישוב מדויק אבל הוא תמיד גבוה ממה שחשבת. כמו חולי קורונה.
2. הסיכוי להיותו של אדם מטומטם אינה תלויה בשום מאפיין אחר שלו – כלומר פיזור הטיפשים באוכלוסיה אחיד והאחוז שלהם זהה בכל קבוצה – דיפלומטים, נהגי מוניות, פרופסורים, רבנים, פוליטיקאים, פועלי בניין ומרצים לכלכלה.
3. טיפש הוא מי שגורם לאחרים הפסד מבלי להרוויח דבר, ולעיתים תוך גרימת נזק לעצמו – לו היה מפיק רווח כלשהו מפעולותיו היינו מגדירים אותו בעולמנו הציני כאדם מצליח בתחומו בלי קשר לרמת טיעוניו ומידת המוסריות המגולמת במעשיו. ראו את המאמץ של הפרשנים למצוא תועלת כלשהי שהפיק גנץ לעצמו במהלך האידיוטי שלו.
4. אנשים שאינם טיפשים נוטים תמיד לשכוח את כוחם של הטיפשים להזיק – בעולם השואף לשוויון, להכלת האחר ולהימנעות מתיוג ישנו קושי אמיתי לבודד את הטיפש כדי להימנע מנזקיו.
5. אדם טיפש הוא האדם המסוכן ביותר – היעדר הזדון במעשיו של הטיפש מקנה לו גישה אל כל מערכות חיינו אליהן לא היינו חולמים אפילו להכניס אדם בעל כוונה רעה. כולם ראו שגנץ אינו העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל קיוו שיעשה את הדבר הנכון משום שהוא אדם ישר. תקווה כזו משוללת יסוד כי הטיפש אינו מצויד בכלים הנדרשים להבחנה בין נכון לשגוי, בעיקר במצבים מורכבים.

תיקון עולם

כיצד אם כן ניתן לתקן מצב זה שבו הטפשות ונשאיה חופשיים להרוס ולקלקל בעוד שהאחרים אמורים מטעמי נימוס להביט בעיניים כלות ולשתוק? לדעתי, יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד והיא לקרוא לדברים בשמם. כשעולה טיעון טיפשי בשיח הציבורי יש לקום ולומר ללא חשש ומורא שהוא כזה. אין הכוונה להטיח זאת כקללה ולהיגרר לחילופי עלבונות, אלא לגרום לכך שהטיעון יועמד לבירור מושכל ומנומק ושם יפורק למרכיביו ויוצג ערום ועריה כפי שהוא – טיעון ריק וחסר ערך. כלומר, הקריאה בשם אינה הפתרון כולו אלא רק צעד ראשון לקראתו. תנאי ראשון והכרחי לקיומו של דיון מושכל.

יטענו המקילים כי אם הכוונה היא להגיע לבירור מושכל מדוע לא ניתן לעשותו בלי לכנות אנשים בשמות. אכן, זה היה מצב אופטימלי אבל אנחנו כבר גלשנו במורד הרבה מעבר לנקודה זו. מרבית הנושאים הנידונים בציבור הם בדרך כלל מורכבים או טכניים מאוד ומצריכים השכלה נרחבת וידע מוקדם. האידיוטים כבר הבינו שאם יעסקו בהם בביטחון ובדיבור קולח יווצר הרושם באוזני הצופים שהם בקיאים ומבינים לא פחות מהמומחה שהקדיש את חייו לחקר הנושא. על כן יש למשוך אותם לשטח הפתוח ולהכריז מראש על מה הדיון. להוציא אותם מסבך המילים הריקות שבתוכו הם מצליחים להסוות עצמם ולהישמע כחכמים.

התקשורת בארה"ב התאימה עצמה בשנים האחרונות לרמת השיח הפוליטי של הנשיא טראמפ ושל המפלגה הרפובליקאית. אל מול צונאמי הטפשת של טראמפ ותומכיו, השדרים והעיתונאים בתקשורת הליברלית וגם הפוליטיקאים הדמוקרטים אינם חוסכים בשמות תואר וקוראים לטמבל בשמו.

בארץ הופתעו מכך שברני סאנדרס כינה את נתניהו בגלוי "גזען קיצוני", אבל מי שעוקב מקרוב יודע שהכפפות והמסכות הוסרו שם מזמן. שדרים ומנחי לייט-נייט קוראים לטראמפ "אידיוט" ו"טיפש" בלי הרף. וגם אלו שעולים לשידור להגן על העמדה הרפובליקאית מקבלים יחס הולם כשהם מדברים שטויות. לא בטוח שהליברלים ינצחו את הטיפשות, אבל הם לא יפלו בלי קרב.

לא ברור למה ישראלים, שאינם ידועים בדיבור מעודן ומנומס במיוחד בינם לבין עצמם, נמנעים מלהגדיר את הפוליטיקאים שלהם במילים הנכונות. לא צריך להמציא שום דבר אלא ללכת בעקבות הדוגמה האמריקאית, שאת זה אנחנו בין כה וכה עושים כל הזמן. ראו איך אנדרסון קופר אומר לג'פרי לורד: אם (טראמפ) היה מחרבן על השולחן שלו גם אז היית מגן עליו: