אתמול בלילה עמד אמבולנס באמצע הרחוב

אתמול בלילה עמד אמבולנס באמצע הרחוב ושני אנשים בחליפות מגן הוציאו מהבית ממול מישהו על אלונקה. לא היתה שום בהילות במעשיהם. אף רכב לא עמד לבוא. דלתות האמבולנס היו פתוחות והאור שבקע מבפנים האיר את הרחוב ואת המכוניות החונות כמו חללית על ירח שומם.

בבוקר אמרה תמרי שזה הסטודנט הנחמד שהביא לנו את הטלפון. כך הודיעו בקבוצה של הרחוב. שתקנו שנינו וחישבנו. נראה שעברו כבר יותר משבועיים. ככל שמתארכים הימים מסתבכים החישובים. החבילה נשלחה לנקודת איסוף בקניון ושאלנו בקבוצה אם מישהו שיוצא לשם יוכל להקפיץ לנו אותה. אדיב ומעט נבוך הוא הניח את החבילה על מפתן הדלת וירד כמה מדרגות לאחור למרחק ביטחון.

שאלתי אותו מה קורה שם בחוץ והוא אמר שהאנשים בסדר בסך הכל, אם כי תמיד יש את אלה שטרם הפנימו ונדחפים. הוא הציע לחטא את המכשיר וכל מה שבקופסה כי לפעמים הם פותחים להחליף מטענים ואוזניות ומוכרים את המקוריים במחיר מופקע. אמרתי שיש לנו מגבוני חיטוי של 99.9%, והוא אמר שגם עם אינסוף מגבונים לא מגיעים למאה אחוז כי תוספת החיטוי אסימפטוטית, ואז השתתק וחייך במבוכה. נגע לליבי שהוא יודע מה זו אסימפטוטה וגם מבין שזה יומרני לצפות שאחרים יידעו.

תמרי הושיטה זרועותיה והתחבקנו חיבוק ארוך. כך אנו עושים כל בוקר מאז שהתחיל הסגר. כך עשינו כשהכרנו ועברנו לגור יחד לפני המון שנים, אך הפסקנו מאז שנפרדו הבקרים שלנו. היא המציאה את זה. חיבוק ארוך ועמוק, מלא כוונה, כמו תפילה.

בסך הכל, יכל להיות הרבה יותר גרוע העניין זה, אני חייב להודות. הבנות אצלנו, מוגנות, והמזווה מלא והבנקים עדיין עומדים על תילם. צדקו חז"ל. אשה נאה ודירה נאה ומסכים רבים אכן מרחיבים דעתו של אדם.

כבר לא צופה בחדשות. לא תאומן הלשלשת האינסופית שנשפכת לאנשים האלה מהפה. מתעדכן באתרים מדי פעם, אבל דווקא המעקב המקוטע מעורר בהלה כי המספרים מדלגים בקפיצות מפחידות. זה בטח פחות נורא אם עוקבים ברצף באינקרימנטים קטנים.

הפייסבוק הפך לבלתי נסבל לחלוטין. נהר של חרא שזורם ברחובה של עיר באין מפריע. כולם נהיו אפידמיולוגים מומחים, עם שליטה היקפית מלאה במתמטיקה, ביולוגיה, רפואה ומה לא. עמיעד הסטודנט – שאלתי לשמו כשהשיחה על המדרגות התארכה – הציע לי לשים לב לתיאוריות קונספירציה. אחרי שקצת חיפשתי והגבתי ועשיתי כמה לייקים, הפיד שלי הוצף במבול אינסופי של מזימות מדהימות.

שאלתי בזלזול מופגן מה פתאום, והוא אמר שזה נושא הדוקטורט שלו, ואז כמו ישראלי אמיתי פירטתי בפניו את דעתי בנושא במקום לשאול לממצאי המחקר שלו. הוא הקשיב בסבלנות ונענע ראשו בהסכמה ובסוף אמר: "תראה, בסופו של יום זה עונה על צורך אנושי כלשהו".
– "מה הכוונה", שאלתי.
– "גם אם נקבל שמישהו המציא את השקר יש מישהו שמעביר אותו הלאה מתוך אמונה שזו אמת. כמו שהווירוס מתחבר לקולטנים על מעטפת התא, גם כאן יש איזה קולטן במוח שמתחבר דווקא לרעיונות כאלה ודוחה אחרים".
– "וגילית מה הקולטן הזה?", שאלתי.
– "לא לא", הוא חייך, "אני חוקר מודלים מתמטיים להתפשטות תיאוריות קונספירציה. ערכי סף, ערכי פריצה, מקדמי הפצה. דברים כאלה".
– "ומה המסקנות? זה באמת כמו הווירוס?", שאלתי.
– "זה מפתה לחשוב ככה וזה דומה אבל לא בדיוק. יש סיבות טובות להאמין שלכל וירוס שלא יגיע תהיה בסוף עמידות עדר כך שלא כל אוכלוסיית העולם תיכחד. אי אפשר לומר את זה על תיאוריות קונספירציה. מתמטית, הן יכולות להשתלט על העדר ולהפוך למיין-סטרים, ואז בהגדרה המיין-סטרים הופך לקונספירציה".

מהרבה בחינות יש במצב הנוכחי אפילו יתרונות למיזנטרופ כמוני. עכשיו זה לא אני שמשבית שמחות, אלא הווירוס. גם לא צריך ללכת לעבודה שמזה תקופה לא מבוטלת פג טעמה. הבעיה היחידה היא הסטטיסטיקה. בגילי הסיכוי להחלים הוא אחד לעשר אם נדבקים, לכן צריך להקפיד הרבה יותר שלא להידבק.

אני חושב שלא יפריע לי למות. הפחד הוא על תמרי והבנות שיתמלאו צער כה רב שאיני רוצה אפילו לחשוב עליו. אם אגיע למצב של מכונת הנשמה הדבר האחרון שאזכור הוא המסיכה שמלבישים לך על הפנים. כבר הייתי שם פעמיים בשני ניתוחים. אתה מבין באותו רגע שאולי לא תחזור אבל מקווה שכן. במחשבה שנייה, בגלל הניתוחים וודאי יגדירו אותי כבעל מחלות רקע בדיווח החדשותי על מותי, אז רק בשביל זה שווה להתאמץ לחיות. מדהים לראות באיזו הקלה, כמעט שמחה מופגנת, הם מודיעים שמי שהלך כעת היה אמור ללכת בכל מקרה.

בלילה, לפני שנכנסתי למיטה, עצרתי לרגע מול החלון והשקפתי לרחוב הדומם. באורו הקלוש של פנס רחוב חיוור היה נדמה לי שאני רואה חפץ מלבני כלשהו מוטל בעשב לצד שביל הגישה אל הבית ממול, עליו הובילו אמש את עמיעד. לא חפץ גדול אבל קצת גדול בשביל ספר. אולי זו טויטה של עבודת הדוקטורט שלו, צצה מחשבה טיפשית בראשי, ומרגע שעלתה סירבה להיעלם. ככל שהפכתי בה רק הלכו והצטברו פרטים שאיששו אותה. זה נראה גודל A4. אולי לקח אותה לעיין, אפילו להגיה, בימים שצפויים לו בבידוד, ואז נשמטה מהאלונקה בלי שהבחין, ואולי הבחין וכוחותיו לא עמדו לו לבקש שיעצרו וירימו. הסטטיסטיקה אומרת שצעירים שמובהלים לבית החולים מגיעים במצב קשה בדרך כלל, כשזה כבר מאוחר מדי. במקרה כזה לטיוטה שנמצאת שם – ואולי תושלך מחר בבוקר לפח בידי מישהו – יש ערך מיוחד. אולי זה העותק המודפס היחיד. ואולי המקור שמגובה בענן סגור בסיסמה שאיש אינו יודע ולעולם לא תיוודע. ואולי דווקא העבודה הזו, לו פורסמה, היתה מביאה תועלת עצומה לעולם וכעת היא תאבד לבלי שוב.

תמרי היתה ערה כשנכנסתי למיטה. שכבנו זה לצד זו שעה ארוכה בלי לאמר דבר. ואז היא אמרה שהיא קצת דואגת לגורלו של עמיעד.
– "הוא יהיה בסדר", אמרתי בביטחון. "הצעירים עוברים את זה בקלות".
– "אתה חושב?", שאלה.
– "בוודאי", אמרתי. "אין שום סיבה לדאגה. שום סיבה".